כבד אווז, כבד ברווז, פואה גרא

"פואה גרא" Fois Gras – שיעור בהכנת טרין מכבד ברווז / אווז

המאמר הבא נכתב בהשראת השף סידני בונד – שף מוערך ביותר עם היסטוריה וקריירה נדירה. היו לי הכבוד והזכות להתארח אצל סידני ואליסון אשתו בבית ספרם הנמצא בעמק הלואר, עם קבוצת תלמידים בוגרים שלי.

זו הייתה חוויה גדושה בידע אין סופי ורציתי לנצל את ההזדמנות הזו כדי להעביר לכם שיעור על כבד אווז/ברווז והכנת כבד ברווז כפי שלימד סידני.

השיעור מלווה בהסבר ובהרבה תמונות שהייתה לי הזכות לצלם.

נתחיל בכמה מילים על כבד אווז/ברווז (נתייחס אליו במאמר זה כ"פואה גרא") – אני לא נכנס פה לוויכוחים אתיים אם זה נכון או לא נכון לפטם את האווזים/ברווזים ואשתף אתכם בחוויה שחוויתי בעמק הלואר סביב נושא "הפואה גרא", החל מהביקור בחווה הנותנת כבוד רב לבעל החיים הן בתנאי הגידול, ביחס העובדים ובכל הקשור לרווחת בעל החיים. נכון שיש חוות רבות שבהן היחס לבעלי החיים אינו הולם אבל קיימות גם חוות המגדלות ברווזים – להפקת הפואה גרא – ללא פיטום בכוח.

כדאי לדעת שמי שגילו כנראה את קסמם של כבדי הברווז/אווז היו המצרים ששמו לב לעובדה שלפני יציאתם להגירה אכלו האווזים/ברווזים ללא הפסקה. המצרים ראו שבשר האווזים/ברווזים ובפרט הכבד היו שומניים מאד ושמו לב לעובדה שבעל החיים לא נוטה להקיא ויכול לקלוט כמות גדולה של מזון כדי לאגור אותו לטיסה הארוכה שלפניו.

אני משתף אותכם כאן בתחריטי אבן וציורי קיר המראים את תהליכי פיטום אצל המצרים.

בסוף המאמר למי שרוצה להעמיק יותר ימצא נספח המכיל מידע היסטורי ועובדות שכתב ואסף השף מיקי ניר.

טעמו המעודן של ה"פואה גרא" תפס מהר בקרב האצולה והוא מצא את דרכו לטובי המטבחים כבר אצל היוונים, הרומאים ומכאן הכל היסטוריה…

הגנרל הנערץ לוקולוס – שהיה ידוע בתאוותו לחיים הטובים – היה מעריץ גדול של חומר הגלם הזה, ולא מעט מנות שכללו כבד אווז זכו לכינוי "לוקולוס".

שמו הצרפתי של כבד האווז הינו פואה גרא: פואה – Foie (כבד), גרא – Gras (שומן), והוא מופק מאווזים וגם מברווזים.

הדעה הרווחת היא שהפואה גרא המופק מאווזים הוא מעודן יותר, ולזה המופק מברווזים יש טעם חזק יותר של "בשר ציד". במילים אחרות מעט יותר טעם שמזכיר ברזל…

גם אצלנו ניתן למצוא כבדי אווז וברווז מחוות גידול שונות מצרפת, ארה"ב, מזרח אירופה וכיום גם מסין. האיכות משתנה מאזור לאזור ומחווה לחווה, והפואה גרא מחולק לקטגוריות A,B,C לפי איכותם.

איכות הכבד מתחלקת בדרך כלל לשלוש קטגוריות; A,B,C

כבד אווז בדרגה B הוא בעל אותו טעם ונימוחות כמו זה שבדרגה A אך הוא קטן יותר ועם ורידים, ובדרך כלל עם יותר ליקויים גלויים לעין כמו כתמי דם או סימנים בגוון מעט שונה ומרקמו רך יותר מזו של A – מה שהופך אותו (B) למוצר אידיאלי לפאטה ולטרינים שונים. דרגה C, היא הנמוכה ביותר, והיא פחות נפוצה מהשניים האחרים. כבד אווז/ברווז מדרגה C משמש בעיקר משמש בעיקר לעיבוי רטבים ולתיבול מאכלים בטעם של כבד אווז.

החווה בה ביקרתי בעמק הלואר נקראת "הבית של מיטולט" "la maison Mitteault". בחווה זו מגדלים ומפטמים ברווזים ולא אווזים.

כמו כל חומר גלם טוב הכל מתחיל בטיפול שהוא מקבל: בחווה בה ביקרנו הברווזים מקבלים את מזונם מהחוות הסמוכות שבהן מגדלים אותו בהקפדה יתרה ובשליטה מלאה על איכותו.

להלן סידני מראה את המרחבים היפים בהם גדל המזון

הברווזים מגיעים לחווה בגיל שבוע וגדלים במרחבים רחבי ידיים ואינם מהגרים מסיבה פשוטה: יש להם די מזון. חשוב לציין שהפיטום נעשה רק בזכרים ולא בנקבות.

תהליך הפיטום מתחיל כאשר הברווז הוא בגיל של כ-10 שבועות ומתמשך ל-12 יום לברווזים ול-17 יום לאווזים.

הפיטום בברווזים נעשה פעמיים ביום במשך 5 שניות, כאשר בעל החיים מקבל מנה של 500 גרם גרגירי תירס שגם אותם מגדלים בעלי החווה.

להלן השיעור להכנת "טרין" פואה גרא, הנקרא גם "בלוק" כאשר חומר הגלם היחידי הוא כבד האווז ומעט נותני טעם.

הטיפול בחומר גלם זה הוא עדין, ולאופן ההכנה הזה יש שמות רבים – טרין פואה גרא, פאטה ועוד…

נתחיל בכך שהטרין הוא כלי קיבול (להלן תמונה), שצורתו יכולה להיות אובלית או מלבנית. בכלים אלו אופים בדרך כלל מאכלים מבשר שעברעיבוד מורכב, הם מקבלים את צורת הכלי ולרוב נאכלים קר.

הפאטה הוא תערובת של חלקי בשר, לרוב כבד, שעבר עיבוד עד שהגיע למרקם חלק, ובסוף התהליך הוא מאוד נימוח וקל למריחה.

טרין הוא במקרים רבים פאטה עם עוד מרכיבים בנוסף לכבד: חלקי בשר שונים כגון צוואר, לחיים, זנב, כליות, שרירים שונים ועוד…
להלן תמונות של מבחר פטאיים שונים שצילמתי באזור הלואר – שימן לב למרקמים השונים:

המתכון:

לטרין באורך של כ-30 ס"מ וגובה כ-12 ס"מ תצטרכו 3 אונות של כבד אווז/ברווז במשקל כ-600 גרם כל אחת.

התיבול: לכל שף הסוד שלו. מתוך כבוד לסידני לא אפרסם פה את המתכון שלי אבל אתן תובנות שלי לגבי התיבול.

תיבול טרין הפואה גרא מחולק לרוב לשני חלקים: תיבול יבש ותיבול רטוב.

תיבול יבש: הוא מורכב בד"כ ממלח ופלפל לבן או שחור, ויש רבים שמוסיפים גם מעט אגוז מוסקט, ציפורן, ג'ינג'ר כל אחד בנפרד או מעורבים.

בדרך כלל אני מכין את תערובת התיבול היבש ביחס הבא:

75 גרם מלח ל-10 גרם פלפל לבן או שחור, ו-25 גרם סוכר.

שימו לב: אני שוקל את כמות הכבד האווז שיש ברשותי ומחשב מהמשקל הזה 2.5% לחומרי התיבול.

לדוגמה אם יש ברשותי 500 גרם כבד אני אשקול 12.5 גרם מתערובת התבלינים.
תיבול רטוב:

התיבול הרטוב הוא למעשה משקה אלכוהולי כמו קוניאק או ברנדי, ויש לא מעט סוגים מתאימים הן מענבים והן מתפוחים כמו הקאלבאדוס, אפשר גם להשתמש ביינות מחוזקים כגון פורט או יבינות מתוקים כגון סוטרן, המשחק פה הוא אדיר ואם זו הפעם הראשונה שאתם מכינים טרין כזה אני מציע שילוב של קוניאק ופורט בסביבות 2% ממשקל הכבד.

לסידני יש שיטה נפלאה להמעטת התיבול הרטוב: הוא שם את תערובת התיבול בשפריצר קטן ופשוט מרטיב את כל שטח הכבד הנקי, שימו לב בתמונות.

דיברנו על תיבול יבש, תיבול רטוב, על הכלי שבו נבשל את הפואה גרא (תזכורת: אנחנו לומדים פה צורה קלאסית), ועכשיו נלמד את תהליך הכנת הטרין כפי שהדגים סידני בתמונות:

לפני הכל: יש לתת לאונות להגיע לטמפרטורת חדר, זה חשוב מאד ומקל על ניקוי והוצאת הוורידים. במקרה שלנו האונות היו טריות, ממש מהבוקר, ולא נכנסו כלל לקירור.

שימו לב לצורת הניקוי:

השלב הראשון: חלוקת האונה לשתי חלקים (לכל אונה יש חלקים שקל מאד להפריד).

השלב השני: בעזרת כף יש לשטח בעדינות את האונה, בלי לפצוע אותה, ולחשוף בעדינות את הורידים.

להלן סרטון המראה את העבודה של סידני ותמונות עם כל התהליך של הכנה להוצאת גידים

השלב השלישי: הוצאת הורידים בעזרת ידית הכף או בסכין קטנה.

השלב הרביעי: פיזור תערובת התבלינים בצורה אחידה והתזת התיבול הרטוב.

להלן תמונות שמראות את שיטוח הכבד בצורה אחידה לצורך התיבול

השיב החמישי: לתת לכבד הנקי כמה שעות מנוחה, עדיף לילה במקרר, מכוסה.

השלב השישי: הרכבת הטרין לפני האפיה: שימו לב בתמונות שבין כל שיכבה של כ-2 ס"מ כבד מתובל סידני שם פרוסות דקות של כמהין (זאת לא חובה, זאת תוספת). שפים רבים לא שמים כלום אלא משאירים אותו נקי, אבל אחרי שתבינו את המשחק תוכלו לשים בין שכבה לשכבה פטריות מסוגים שונים, תאנים, ארטישוק וכו…

אחרי שהכבד מגיע לשפת כלי האפיה דוחסים אותו בעדינות וסוגרים במכסה. מחזירים שוב לקירור ללילה שלם, מפני שהמגע והעבודה עם הכבד חיממה אותו.

להלן תמונות להמחשת שלב זה

לאחר לילה שלם במקרר מוציאים מהמקרר ונותנים לטרין לשהות בטמפרטורת חדר לפחות כשעתיים.

האפייה תעשה בבאן מארי בטמפרטורה של 120 מעלות עד לקבלת טמפרטורה פנימית של 48-50 מעלות. סידני עצר ב-48.

חשוב להבין את סיבת האפייה בבאן מארי: אפייה ב"אמבט מים" מאפשרת הולכת חום טובה ויציבה יותר מפני שהמים מוליכים חום טוב מאד. חשוב להתחיל עם מים חמים מאוד באמבט!

שימו לב לכמות השומן שיוצאת מהטרין בזמן הבישול. לשומן זה יהיו הרבה שימושים לאחר מכן כגון ציפוי הטרין או כשומן לבישול.

שפים אחדים מווקמים את הטרין בניילון ואז מכניסים אותו לבישול באמבטיות המים בתנור. אני מסכים עם סידני שחשיפה לחום ישיר נותנת לטרין טעם טוב יותר.

כשהפואה גרא הגיע ל-48-50 מעלות יש להניח עליו משקולת, בעודו חם! זהו שלב קריטי לקבלת מרקם דחוס וחלק. שימו לב לתמונות, סידני שם לבנה.
להלן תמונות להמחשת שלבים אלו

השלב האחרון הוא שוב מנוחה. יש לשים את הטרין לקירור למשך הלילה כדי שיתקרש ויתגבש.

בבוקר שלמחרת ניתן להוציא, לאכול ולהתענג על הטעם הנפלא… או לצפותו בשומן כפי שתראו בתמונות.

טרין כבד הולך נפלא עם לחם טוב ופריך, ריבות או קונפיטורה, ובצרפת מקובל גם ללוותו בג'לי פירות או ב-pâte a fruit שהוא ג'לי פרי טבעי במרקם קשיח.

להלן עוד כמה תמונות של טרינים שונים שהכנתי בעבר הם מכבד אווז, והן מבשרים שונים

תודה מיוחדת לסידני ואליסון בונד ורחל גרא על עריכה, הגהה ועזרה.

מקווה שמעט עזרתי

שלכם מיכאל

נספח מאת השף מיקי

כבד האווז – מאכל יהודי עתיק יומין

כבד אווז/ברווז (foie gras) נחשב בצרפת בפרט ובכל העולם המערבי למעדן מלכים. מנה המוגשת במסעדות גורמה, עתירות כוכבי מישלן, בארוחות חגיגיות בתקופת הכריסמס ותחילת השנה הלועזית החדשה.
גם אצלנו במסעדות היוקרה ניתן למצוא מנות של כבד אווז שהשפים מכינים בואריאציות חדשניות.
אנחנו חושבים שהצרפתים המציאו את מעדני כבד האווז ואנו העתקנו מהם. אבל, מאכלי כבד האווז אינם שייכים לצרפתים, ההפך, הם ירשו את המאכלים מאתנו, היהודים.

והסיפור הוא כזה. כדי שהכבד יגיע לגודלו האופטימלי ויפתח מרקם שומני, מפטמים את האווז בכמויות אדירות של מזון, בעיקר תירס. האווז מולעט במזון במשקל יומי השווה לכשליש ממשקל גופו. בעקבות הפיטום, גדל הכבד עד פי עשרה מגודלו הנורמלי.
פרטים ראשונים אודות פיטום אווזים בציורי קיר נמצאו בפירמידות בגיזה שבמצריים (2323-2150 לפני הספירה) בה רואים פיטום אווזים כחלק מהחקלאות באותה תקופה.
יש הסוברים שהעברים (כן, כן! אנחנו) שהיו עבדים במצרים, הפיצו את השיטה של פיטום אווזים לעולם היווני ואח"כ לרומא משם לכל אירופה.
עדויות לכך מוצאים גם באתונה העתיקה וברומא בה האכילו את האווזים בתאנים כדי להגדיל את הכבד שלהם.
המונח Foie Gras שפירושו 'כבד שמן/מפוטם' בעצם מגיע מהתקופה הרומאית בשפה הלטינית jecur figatum שפירושו 'כבד מפוטם בתאנים'.
כאשר 'אגסילאוס' מלך ספרטה מבקר במצרים בשנת 361 לפנה"ס הוא התכבד בכבד אווז מפוטם כדי להראות את עשרם של איכרי מצרים.
בכתביו של 'אפיסיוס' (Apicius) שחי במאה הראשונה לספירה ונחשב לאחד מאניני הטעם הראשונים בהיסטוריה (Gourmand) מופיע האכלה של אווזים בדבלים. את הכבד היו משרים ביין ודבש או חלב ודבש לשיפור הטעם וקבלת המתיקות.
כבד האווז כמעט ולא מוזכר בתולדות האוכל בין נפילת האימפריה הרומאית ועד התקופה המודרנית למעט בתרבות היהודית. לאחר התפוררות האימפריה הרומאית, נעלם כבד האווז מעל דפי ההיסטוריה ורק במאה ה- 14 הוא חוזר לככב במתכונים והמאכלים של עשירי צרפת וגרמניה של אז.
בכל אותו זמן, יהודי אשכנז המשיכו את דרכם של הרומאים בפיטום אווזים כדי ליצר שומן לבישוליהם.
ביהדות בעיקר אצל האשכנזים, היה שימוש רב לשומן אווז (שמאלץ) ולשומן שהופק מכבד האווז כתחליף לשמן זית שהשתמשו בו יהודים ספרדים לבישוליהם.
במאה ה- 10 לספירה הביאו היהודים לשטחי צרפת וגרמניה של היום את הידע בשימוש בכבד אווז.
אם גילוי אמריקה הגיע גידול התירס לאירופה ושם החלו להשתמש בגרעיני תירס לפיטום האווזים.
בשנת 1581 כתב 'מרקס רמפולט' (Marx Rumpolt ) את "ספר הבישול החדש" (Ein New Kochbuch) ובו הוא מתאר כבד אווז בגודל 2-1 ק"ג בבתים יהודים בבוהמיה, מספק מספר מתכונים וביניהם מוס כבד אווז.
מתכון של כבד אווז גורמה מוזכר לראשונה במאה ה- 14 בספר בישול מאת 'ברטולומיאו סקאפי' (Bartolomeo Scappi) השף של האפיפיור פיוס ה- 5. הוא לקח את המתכון לספרו מהגטו היהודי ברומא והכירו לאיטלקים. משם העבר לצרפת בתקופתה של קטרינה דה מדיצי, שנישאה לדוכס מאורליאנס.
יאנוש קזיי (Jainos Keszei) השף בחצרו של 'מיכאל אפאפי' נסיך טרנסילבניה, כולל מתכוני כבד אווז בספרו משנת 1680 המורה לטבחים: "… לעטוף את כבד האווז בשכבת עור דקה של עגל, לאפות אותו ולהכין רוטב ירוק או חום ללוות אותו.

השף ז'אן פייר קלואז (Jean Clause Pierre) נחשב לשף הצרפתי שהביא את מעדני כבד האווז אל עשירי צרפת ביוצרו את המנה 'פטה דה קונטדה' (Pate de Contades) והציניקנים טוענים בעצם שהוא לקח מאכל פשוט של האכרים והגישו בסביבות שנת 1780 למרקיז דה- קונטדה. המרקיז שהתלהב מהמנה שלח למלך לואי ה- 16 לארמונו שבוורסאי ביחד עם המתכון להכנתו.
קלואז התחתן ועבר לשטרסבורג שם קיבל בירושה חנות לדברי מאפה והתחיל מייצר את מעדן כבד האווז ולמוכרו בשם שנודע אח"כ כ'פָּטֶה כבד אווז משטרסבורג'.
במשך הזמן הצטרף אליו שף בשם ניקולה פרנסואן דויין אשר הציע לשבץ רצועות פטריות כמהין בתוך הפָּטֶה. מוצר שהפך מאוחר יותר ל'פָּטֶה כבד אווז משטרסבורג עם כמהין מפריגור', או בקיצור 'פאי שטרסבורג'.
בשנת 1788 שליט אלזס קיבל מהמלך לואי ה- 16, אזור בשם 'פיקארדי' ליד תעלת לה מאנש תמורת כבד אווז.
בשנת 1800 ייבאו יהודים גרמנים את כבד האווז לארה"ב לוויסקונסין שהפכה להיות הבירה הלא רשמית של כבד האווז.
מתכונים כתובים של כבד אווז אנו מוצאים במאה ה- 18 וה- 19 ע"י השפים הגדולים של צרפת, כדוגמת 'לה שאפל', 'מאסאליוט', 'לה ווארן', 'קארם', ו-'מנון'.
בספרו Le livre de la Grande Cuisine של 'ג'ול גופה' שיצא לאור שבשנת 1867מוצאים לפחות 15 מתכונים ואופני הכנה שונים של כבד אווז.
באותה תקופה ניתן להבין שכבד אווז אינו מיועד לדלת העם אלא רק לשכבות האמידות והמיוחסות.
בספר אודות משפ. רוטשילד שהייתה מהיותר עשירות באירופה במאה ה-19, מסופר על האחים אנטוני ונתן רוטשילד הלומדים בשטרסבורג, כותבים להוריהם באנגליה בשנת 1828: "… אנו שמחים לבשר לכם ש'פאי שטרסבורג' שמכינים כאן דומה מאד למה שנמכר באנגליה. הם מפורסמים בכל רחבי אירופה. האופה סיפר לנו שהוא שולח אותם אף לרוסיה. שלחתי לכם מספר יחידות של כבד אווז אתמול, תוך ידיעה שזהו המאכל החביב על אבא. עליכם לזכור שזהו מצרך מאד נדיר ויקר ויש לאכלו רק בהזדמנויות מיוחדות."
באפריל 1912, בארוחה האחרונה באוניה 'טיטאניק' לפני טביעתה, הוגש פָּטֶה כבד אווז מועשר בכמהין ומעוטר בסלרי.
אחת המנות היותר מפורסמות בעולם היא : 'טורנדו רוסיני' – פילה בקר עם כבד אווז וכמהין. מנה שכנראה נוצרה לראשונה ב'קפה אנגלייז' בפריס.
המלחין רוסיני ('הספר מסיביליה') מפורסם בהיותו נהנתן אוכל לא פחות מהיותו מלחין ומוסיקאי מוכשר. היה מיודד עם השף אנטונין קארם.
ואילו אצלנו, אביב משה מגיש במסעדת מסה "כבד אווז וולרונה לימון שמוגש עם שוט שוקולד חצוף". ב'מיט קיצ'ו' מגישים "כבד אווז על צ׳ורוס, קציפת קרמל מלוח, קרמבל של פקאן וקינמון". בתפריט מסעדת טוטו ניתן למצוא מנת "בקלאווה כבד אווז" ועוד.
מדינת ישראל החליטה בשנת 2006 לאכוף את האיסור שקבע הבג"צ, על פיטום אווזים בארץ ובעצם ענף הפיטום נסגר לצמיתות. מאחר והדרישה לכבד אווז במסעדות הגורמה ובבתי המלון היוקרתיים נמשכה, המגדלים החליטו להעביר את התעשייה להונגריה, שם הפיטום חוקי. בעזרת שוחטים ומשגיחים ישראלים תהליך היצור נמשך.
אז שתדעו… כבד אווז במקורו הוא מאכל יהודי קלאסי!!!

לפי החוק הצרפתי:
טרין כבד אווז – אונות כבד אווז צלויות בתבנית חרס
פאטה כבד אווז – לפחות 80% כבד אווז
מוס כבד אווז – לפחות 55% כבד אווז

ריזוטו

ריזוטו – הסבר מעמיק לטבח הצעיר

ריזוטו הוא מאכל נפלא

אחת הסיבות לאהבת המטבח הגדולה שלי היא שאין בו אמת אחת, אין דרך אחת וגם אין תורה אחת! יש דרכים רבות ושונות שעובדות נפלא ומפיקות תוצאות טובות, אבל כמו בכל טכניקה לפעמים יש כללים טובים יותר שעוזרים לקבל תוצאות טובות יותר. נתחיל בעובדה שכאשר איש מקצוע מתחבר לטכניקה מסוימת ונהנה ממנה, התוצאות הן לרוב טובות. אני מציין זאת מפני שבמהלך הקריירה שלי עבדתי אצל שף שהשפיע עליי רבות משך שנים רבות, ואצלו ראיתי בפעם הראשונה ריזוטו טוב, והוא האיש שלימד אותי את כל התורה עצמה. 

לפני שאמשיך כמה מילים על המאמר הבא ומטרתו:

הדבר הנפלא בריזוטו היא העובדה שזהו מאכל מאד וורסטילי, כלומר רבגוני ורב שימושי. במהלך הקריירה שלי ספרתי פעם – עם הצוותים הנפלאים שהיו לצידי – את האפשרויות והדרכים השונות להכנתו, והגענו ל-300 וריאציות שונות של ריזוטו. אל תבקשו ממני לזכור את כולן, אבל כשתקראו את המאמר תבינו למה ואיך.

המאמר לא יעסוק במתכונים למרות שתמצאו פה מתכון בסיסי המלווה אותי שנים רבות, אבל במאמר זה תכנסו לראשו של איש מקצוע במטבח. זו צורת החשיבה שלי, זאת דרך העבודה שאני הכי אוהב ללמד.

נעשה מעט סדר ונסביר מיהו ומהו הריזוטו?

ריזוטו הוא מאכל שמרכיבו העיקרי הוא אורז עגול ועשיר מאוד בעמילן. הוא מתאפיין במרקם קרמי המתקבל כתוצאה מפיתוח העמילן הנמצא באורז, ובמקרים מסוימים מהוספת רכיבים שנוספו לו כגון שמנת, חמאה, גבינות שונות כמו מסקרפונה ועוד…

הריזוטו נוצר ככל הנראה בצפון איטליה מפני ששם התפתחה, במאה ה-14, חקלאות של גידול שדות אורז. מקורה של המילה ריזוטו הוא במילה "ריזו" – שפירושה באיטלקית הוא אורז.

הריזוטו הוא מאכל שהופיע כנראה לראשונה – לפי העדויות הקיימות – בסביבות 1809. אגדה אורבנית מספרת על נפח זכוכית פלמי שהוסיף זעפרן לתבשיל אורז באירוע חתונה, והמאכל הופיע תחת השם ריזוטו. הוכחה כתובה לריזוטו הופיעה לראשונה ב-1854 בספרו של השף ג'ובאני וויאלארדי – Giovanni Vialardi, וכללה תיאור מלא של מנה המורכבת מאורז, זעפרן, נקניקיות ומח עצם. 

בספר זה כנראה הופיע הריזוטו בפעם הראשונה

ג'ובאני וויאלארדי היה שף איטלקי שנודע כשף של המלכים, הוא כתב מספר ספרים וביניהם אחד שנקרא באיטלקית Trattato di cucina – בתרגום חופשי "תיזה על מטבח" או "מסה על מטבח". בספר הזה, שראה אור ב-1854 נמצא המתכון שבו מופיע הריזוטו, אבל אין לריזוטו ממציא רשמי ששמו ידוע בציבור. 

כעת נתחיל להבין ולעבוד עם הריזוטו בגישה של טבח/שף/איש מקצוע, כאשר ההבדל המהותי בין איש מקצוע לטבח החובב הוא בכך שבמקרים רבים השף אוסף שיטות ומתכונים בסיסים ומהם מרכיב את המנות, ולעומתו הטבח החובב מבשל בדרך כלל לפי מתכון אחד ומדויק יותר. הנה דוגמא קלה להבנה, ולמעשה רבים מאתנו גם בבית נוקטים בה: מרביתנו מבשלים את הפסטה עד למרקם הרצוי ואז מתאימים אותה לרוטב או משתמשים בה כתוספת, אבל מעטים מאתנו עושים זאת עם אורז או ריזוטו וכו'… לדוגמא, האורז שאני מכין הוא יחסית תפל ונקי, ועליו אני "מלביש" את הטעמים שאני רוצה. כנ"ל עם הריזוטו וזה בדיוק מה שנלמד היום. 

ראשית אזכיר את העובדה שבמתכוני ריזוטו רבים מלמדים אותנו להוסיף את הנוזלים לאורז בהדרגה ותוך כדי בחישה מתמדת, מפני שבדרך זו מתפתח ומשתחרר העמילן הכלוא באורז. נכון, התנועה הסיבובית עוזרת ליצירת מרקמו הקרמי של הריזוטו מפני שכך משתחרר העמילן, אבל גיליתי שאפשר לוותר על התהליך הסיבובי וארחיב זאת בהמשך.

אני לא בא ללמד אתכם מהו המרקם הנכון של הריזוטו כי במשך 30 שנה במטבח  טעמתי לא מעט וואריאציות וסוגי ריזוטו שונים, ולכל אחד מהם הייתה ה"אמת" שלו. אני מאמין במי שיצר אותם ולכן בסוף היום אתם תבשלו את המרקם ש"יושב טוב" בפה שלכם, אבל אני אכוון אתכם למה שאני קורא "נקודת אמצא" כי צריך להתחיל מאיפה שהוא… 

להלן מתכון בסיסי המלווה אותי שנים רבות ועושה את העבודה יפה מאד, ולפני שנתחיל הנה מעט הבהרות : 

  • לגבי הנוזל: מדובר בנוזל שייספג באורז ויבשל אותו. בבישול הקלאסי זהו לרוב ציר עוף אבל זה יכול להיות רק מים, ציר דגים, ציר ירקות או כל נוזל שעולה בדעתכם. לרוב אני משתמש במים או בציר ירקות מפני שאני מעוניין להלביש על הריזוטו הבסיסי טעמים רבים. אגב, למי שאינו שומר כשרות מעניין לדעת שריזוטו על בסיס ציר עוף מתאים כמעט לכל טעם, כולל דגים. 
  • לגבי השומן: ציינתי להלן חיבור של שמן זית וחמאה כי זהו שילוב שאני אוהב, אבל השומן יכול להיות שמן זית בלבד או חמאה בלבד, או שומן אווז או כל שומן אחר שנראה לכם נכון. 
  • לגבי סוג האורז: קיימים, בשוק העולמי וגם המקומי, כמה סוגי אורז לריזוטו. הסוג הידוע והפופולרי ביותר הוא אורז עגול מסוג ארבוריו Arborio, וסוגים נוספים שתמצאו הם: 
  • קאראנולי Caranoli – נחשב לאורז המוערך ביותר, הוא שומר יפה מאד על צורתו ונותן מרקם קרמי במיוחד וטעם מעט עמוק יותר מהאחרים. 
  • ארבוריו Arborio – הוא הפופולרי ביותר, בישולו נותן תוצאות טובות אבל יש לשים לב לדיוק בבישולו כי להבדיל מהקאראנולי הוא נוטה לאבד מצורתו בבישול יתר. 
  • וייאלון נאנו Vialone Nano – מתבשל יחסית מהר ושומר יפה על צורתו. 

כל אלה הם גרגירי אורז קצרים, עשירים בעמילן, הגדלים בעיקר בצפון באיטליה. אפשר למצוא עוד סוגי אורז המתאימים לריזוטו שאינם גדלים באיטליה כמו למשל אורז באלדו Baldo שמקורו בטורקיה, ועוד סוגים שמגדלים בארה"ב ואפילו אורז סושי – שהוא אורז עגול ועשיר בעמילן – יכול לתת תוצאות טובות. 

אני לא ממליץ לשטוף את האורז לפני הבישול מפני שהעמילן העוטף אותו הוא מרכיב מאד חשוב ליצירת המרקם הקרמי הסופי. 

מתכון לריזוטו בסיסי 

  • 50 גר' בצל שאלוט קצוץ או בצל רגיל או ראשים של בצל ירוק (החלק הלבן) 
  • 25 גר' חמאה 
  • 25 גר' גרם שמן זית
  • 2 שיני שום קצוץ
  • 1 כף שטוחה עלי טימין או רוזמרין או שניהם 
  • 100 מ"ל יין לבן
  • 250 גר' אורז המתאים לריזוטו
  • כ-1 ליטר נוזל

אופן ההכנה

ממיסים את החמאה בשמן – בסיר שקוטרו כ-20 ס"מ וגובהו כ-15 ס"מ – מוסיפים את בצלי השאלוט, השום והטימין ומאדים קלות על אש בינונית. חשוב מאוד לא להשחים את הבצל כי ההשחמה תיתן לאורז גוון חום, והמטרה לשמור עליו לבן. 

מוסיפים את האורז ובוחשים עד שכל האורז מבריק משומן – חשוב מאוד לשים לב לכך שכל גרגירי האורז נעטפים בשומן. 

מוסיפים את היין ומצמצמים עד שהיין מצטמצם לגמרי.

מוסיפים את הציר עד לגובה האורז, מערבבים היטב ומניחים לו להתבשל על אש קטנה עד שכל הנוזל נספג, מוסיפים שוב עוד מהציר עד גובה האורז ובוחשים היטב.

בודקים את רמת הבישול – בשלב הזה מחליטים אם צריך להוסיף עוד נוזלים, והרעיון הוא שהאורז מבושל עם מעט פריכות אבל לא רך מדי.

בשלב זה אני מעביר את הריזוטו לתבנית בעלת שטח פנים גדול, כדי שהאורז יתקרר מהר ככל שאפשר.

  • להלן תמונות של כל התהליך של הכנת הריזוטו הבסיסי

פתיחת הריזוטו

כאן מתחיל השלב המרתק בהכנת הריזוטו, והוא השלב שבו הריזוטו הופך למנה.

 התהליך מתבצע על ידי פתיחת הריזוטו.

מהי הפתיחה?

הפתיחה היא מושג ששפים אוהבים להשתמש בו באשר הם מכינים ריזוטו,

ופירושה הוא יצירת מרקם חדש לגוש האורז שבושל קודם על ידי הוספת מרכיבים שונים שיקנו לו טעם, ובמקרים מסוימים גם יצרו לו מרקם שונה. אם תפנימו ותבינו את הרעיון תוכלו ליצור אין ספור מנות ריזוטו.

כדי להמחיש את הרעיון אתן כאן מספר אפשרויות, קשה לי להמחיש כמויות מדויקות וכל אחד מכם יצטרך לחשוב תוך כדי ההכנה ולהחליט לאיזה מרקם הוא רוצה להגיע.

ריזוטו פטריות פשוט

מרכיבים: ריזוטו בסיסי מבושל, פטריות שמפיניון או תערובת פטריות, שמנת (38%-45%), גבינת פרמזן, מלח ופלפל, פטרוזיליה קצוצה. 

התהליך כפי שאני עושה אותו: 

אני מקפיץ את הפטריות במעט חמאה עד שהן מתרככות מעט, התיבול במלח  ופלפל יעשה בשלב זה ובמידה וצריך אתקן בסוף. אני מוסיף את השמנת ומצמצם אותה בשני שליש או עד שמתקבל מרקם מעט סמיך המזכיר סירופ וזהו נוזל הפתיחה שלתוכו אני מוסיף כעת את הריזוטו המבושל. כמות הריזוטו שאוסיף תהיה בהתאם לכמות הנוזל ולמרקם הסופי שאליו אני שואף להגיע. 

לערבוב הריזוטו אני משתמש בכף עץ או במרית שטוחה (לקקן), ובשלב זה אני מקפל לתוך הריזוטו את גבינת הפרמזן והפטרוזיליה ומגיש את המנה. 

להלן דוגמא לריזוטו ללא מוצרי חלב המבוסס על בשר קשתית בבישול ארוך

ריזוטו על בסיס נוזלי בישול הקשתית ובשר קשתית

המרכיבים: בשר קשתית בבישול ארוך, נוזלי בישול של הקשתית, אפונה ומעט עשבי תיבול. 

התהליך, כפי שהכנתי: 

שמתי במחבת שטוחה מנוזלי בישול הקשתית ונתתי להם להצטמצם, תוך כדי איזון טעמים. הוספתי את האורז ובשר הקשתית – המפורקת לחתיכות קטנות -והוספתי את האורז. ערבוב האורז שחרר את העמילן ויצר מרקם "קרמי" גם ללא מוצרי חלב, לבסוף הוספתי מעט אפונה. 

אני יכול לתת כאן עוד עשרות דוגמאות, ותמצאו בהמשך גם מאמר שעוסק בריזוטו על בסיס טחינה כנוזל פתיחה. 

לסיכום, הריזוטו מורכב מבסיס ניטראלי שבושל מאורז המתאים לריזוטו ומנוזל פתיחה. 

להלן רשימה מצומצמת של נוזלי פתיחה למנות ריזוטו שונות עם תיאורים קצרים: 

  • ריזוטו בטטה

גירסה ראשונה: נוזל הפתיחה הוא קרם בטטה נוזלי. 

גירסה שניה: נוזל הפתיחה הוא שמנת מצומצמת עם קוביות בטטה צלויות. 

  • ריזוטו אפונה: 

גירסה ראשונה: נוזל הפתיחה הוא שמנת מצומצמת וציר ירקות, עוף או בקר. 

גירסה שניה: נוזל הפתיחה הוא קרם אפונה (אפונה מבושלת ומרוסקת) 

גירסה שלישית: נוזל הפתיחה הוא חמאה מומסת או חמאה אגוזית – חמאה מומסת המקבלת צבע מעט אגוזי. להלן קישור להסבר. 

  • ריזוטו עגבניות: 

גירסה ראשונה: נוזל הפתיחה הוא רוטב עגבניות עם או בלי שמנת 

גירסה שניה: נוזל הפתיחה הוא מרק עגבניות.

  • ריזוטו טחינה:

נוזל הפתיחה הוא טחינה גולמית מאיכות גבוהה. כתיבול סופי מוסיפים לריזוטו מעט מיץ לימון/ליים טרי. להלן קישור למאמר מעמיק יותר על ריזוטו על בסיס טחינה.

ריזוטו על בסיס טחינה

נוזל הפתיחה יכול למעשה להיות כל נוזל שעולה על דעתכם: צירים שונים, שילובים של נוזלים כגון צירים ושמנות, קרמים למיניהם, מרקים שונים ועוד… למשחק הזה אין סוף. 

לפני ההגשה מקובל להוסיף (לקפל) לריזוטו גבינות רכות כגון מסקרפונה, ריקוטה, שמנת מוקצפת וכו'…

אני מקווה שהצלחתי מעט להסביר את ההיגיון בהכנת מנות שונות ומגוונות בנושא הריזוטו, שהוא עולם מלא וגדוש באפשרויות.

להלן תמונות של תבשילי ריזוטו שונים אשר נעשו בשיטה המתוארת לעיל:

עזרה בעריכתו והגהתו של מאמר זה רחל גרא

תודה שקראתם ומקווה שמעט עזרתי

מיכאל

confit, קונפי

קונפי – מעט סדר בנושא

סלמון בבישול בטמפרטורה נמוכה של 63 בשמן זית

הפוסט הזה נכתב בזכות האזנה לפודקאסט הנפלא של דייב ארנולד Dave Arnold הנקרא, בתרגום חופשי, " ענייני בישול" "Cooking Issues".  על דייב ארנולד שמעתי מאייל ליטננט, שף קולגה נפלא, שאף הוא מורה לבישול, בהולנד.

דייב ארנולד הוא שף יוצא דופן. את מרבית זמנו הוא מפנה לניסויים קולינאריים ולהתנסויות בכלי העבודה שבמטבח – אם הם כלים מכניים או חשמליים – וכמו כן הוא ידוע כמומחה למיקסולגיה (ענף המתמחה בעולם הקוקטיילים). דייב הוא גם מורה מעולה לבישול, מהטובים שידעה ארצות הברית, והוא איש עם ידע נדיר שבכל פעם שאני מקשיב לו אני מבין כמה אני לא יודע…

בתוכנית הרדיו שלו, המשודרת כבר יותר מ-10 שנים, עוסק דייב בכל עניין שהמאזינים מעלים לגבי בישול וציוד המטבח. באחת התוכניות הוא אירח את נייתן מיירוולד (Nathan Myhrvold) – שהפיק וכתב את ספר הבישול "מודרניסט קוויזין" Modernist Cuisine – ואין ספק שזהו ספר הבישול החשוב ביותר שנוצר ב-20 השנים האחרונות, ויישאר אבן יסוד לטבחים רבים לדורות רבים.

בתוכניתו נשאל נייתן אם גילה משהו ששינה את תפיסת עולמו. נייתן שוחח על כמה מיתוסים שנשברו ואחד מהם הוא זה שאותו חשבתי לשתף הפעם עם הטבחים הצעירים בגיל, בידע ובניסיון.

הנושא עליו דיבר נייתן מיירוולד – ואותו אני מעלה כאן הוא הקונפי – מפני שטכניקת הקונפי הפכה פופולארית מאד אצל הטבחים בארצנו. קונפי השום למשל, הפך לאחד המרכיבים המזוהים מאד עם המטבח הישראלי הנוכחי, ומופיע בתפריטיהן של מסעדות רבות מאד ברחבי הארץ.

  • נתחיל בתשובה לשאלה מה זה קונפי? מקור המילה הוא בצרפת ופירושה ל"שמר" או "שימור", ולאו דווקא בשומן. זו היא שיטת בישול בחום נמוך – בדרך כלל בשומן או בסירופ סוכר – ואת סגולותיו של הבישול האיטי בחום נמוך הפנימו הטבחים לפני שנים רבות מאד. קשה למצוא מידע מדויק מתי זה קרה, אבל יש הטוענים שכבר למעלה מאלף שנים משתמשים בני האדם בשיטת הבישול בחום נמוך.
  • מקורו של הקונפי שאנחנו מכירים היום הוא כנראה בחבל הארץ אוקסיטניה – חבל ארץ הנמצא ברובו בצרפת – וכנראה ששיטת הקונפי התפתחה לראשונה במחוז גאסקון (Gascon) שהינו חלק מחבל ארץ זה.
  • שיטת הקונפי היא למעשה שיטת שימור נפלאה, מכמה סיבות: חומרי הגלם שבהם בושלו לאיטם מרכיבי המזון – אם זה בסירופ סוכר או בשומן – הוליכו חום בצורה נהדרת ואחידה, וגם מנעו כניסת אוויר. כך נוצרה מערכת השומרת היטב על המזון.
  • הכנת קונפי בשומן מן החי הפכה לטכניקה אהובה מכמה סיבות, כפי שציינתי לעיל: ראשית, בשל המגע הישיר של השומן בחומר הגלם, ובגלל היותו של השומן מוליך חום טוב הייתה העברת החום טובה. יתרון נוסף היא העובדה שכאשר מסתיים תהליך הבישול וטמפרטורת השומן יורדת, הוא מתקרש והופך לחומר נוקשה האוטם מפני אוויר, מה שמאפשר את שימור הבשר לזמן רב.
  • "שוק האווז" הוא נתח הבשר המפורסם ביותר שנעשה בשיטה זו,  אבל למעשה בושלו כך נתחים רבים, מבעלי חיים שונים: זני עופות שונים, בשר על סוגיו השונים כמו החזיר ועוד…
  • שיטת הבישול הזו נוצלה בעיקר לבישול חלקים קשים מהחי כגון קורקבנים של עוף, שוקיים וכו'…  חלקי הבשר הומלחו לרוב מראש, מכמה סיבות: המלח הוא חומצי וכך מתחיל תהליך הריכוך, הוא מגביר את הטעם והוא גם מהווה חומר משמר בפני עצמו מפני שחיידקים רבים אינם מסוגלים לחיות בריכוז מליחות גבוה.
  • החום בו התבצע תהליך בישול הקונפי היה תלוי ביכולתם של  הטבחים לשמור על טמפרטורה נמוכה, בד"כ בסביבות ה-80-90 מעלות צלסיוס. כיום, בשל יכולת טכנית מצוינת, יכולים טבחים להגיע ולשמור על טמפרטורות נמוכות מאד, מ-50 מעלות ואילך, לזמן בלתי מוגבל, וזאת בעזרת הציוד המתקדם הזמין היום.                                              
  •   יש ויכוחים לא מעטים – או נכון יותר דעות מרובות – על השאלה מהי הטמפרטורה הנמוכה המתאימה לכל סוגי חומר גלם, ועל נושא זה לא אכתוב הפעם. 

למה החלטתי לכתוב על הנושא? מפני שבאחד הפרקים המרתקים בתוכניתו של דייב ארנולד התארח אצלו, כאמור לעיל, נייתן מיירוולד (Nathan Myhrvold), ובמהלך התוכנית שאל אותו אחד המאזינים אם בתקופת הפקת הספר התגלה לו משהו מעניין. נייתן ציין מספר דברים ואמר שהדבר המפתיע ביותר שהתברר לו הוא שנושא הקונפי הוא מיתוס גדול כשמדובר בהשפעת  בישול חומר הגלם בשומן. נכון, השומן הוא מוליך חום טוב, נכון שהוא יכול להוות מרכיב משמר, אבל כאשר מדובר על השפעת הטעם אין לצורת בישול זו שום השפעה, והנה ההסבר: 

מולקולות השמן הן גדולות ולכן אינן חודרות לתוך חומר הגלם ואין להן שום השפעה על הטעם. נכון שאם חומר הגלם מבושל בשומן – כמו למשל האווז המבושל לאט לאט בשומנו – אז השומן נצמד לחומר הגלם ונותן לו טעם שטחי נוסף, אבל לא טעם לעומק.

במהלך בירור הנושא נתנו לשפים בכירים טעימות מקונפי אווז שבושל בצורות שונות, כולן במשך אותו זמן ואותה טמפרטורה. הצורות שנבחנו: בישול קלאסי – שליקה ארוכה בשומן אווז, בישול בשקית ואקום, בישול בתנור אדים – כאשר הנתח החשוף לאדים נמשח במעט שומן אווז מומס. התוצאות היו זהות בכל הדרכים מבחינת הטעם והמרקם.

שוק אווז שבושל בטמפרטורה נמוכה של 80 מעלות בשומן אווז
מרקמו מקרוב של שוק אווז שבושל בשקית עם מעט שומן אווז בטמפרטורה של 65 מעלות
שום קונפי בהכנה קלאסית (75 מעלות 45 דקות)
שום קונפי בשקית אטומה (ואקום) מבושל בטמפרטורה של 60 מעלות 75 דקות

המסקנה היא שבעולם המודרני – שבו יש תהליכי שימור נפלאים – השימוש בשיטת הקונפי יביא תועלת בעיקר אם רוצים לתת לשומן ולשמן את טעמו של  חומר הגלם.

לדוגמא: בהכנת שום קונפי התהליך ייתן לשמן טעם של שום עדין, ובישול קונפי אווז בשמן רגיל יעניק לשמן יקבל את טעמו של שוק אווז וכו'…

  • לסיום, המלצה שלי: כדי לקבל תוצאה טובה ונהדרת  ולחסוך בשומן מומלץ לבשל את שוק האווז או השום בשקית. לא חייבים שקית ואקום – שקית זיפלוק (Ziplock) תעשה את העבודה.

להלן קישור לאתר של הספר מודרניסט קוויזין (modernist cuisine )

להלן קישור לאתר של הפודקאסט של דייב ארנולד שמומלץ מאוד להקשיב.

להלן מאמרים נוספים בבלוג שאולי יעניו אותכם:

כבישה חמה

הקדמה למטבח מולקולרי

תודה מיוחדת לרחל גרא שעזרה בהכנת מאמר זה.

תודה שקראתם ומקווה שמעט עזרתי .

שלכם מיכאל 

מיונז

טיפ הכוונה לטבח הצעיר – מיונז

מיונז

תמיד מפליא אותי לגלות שככל שאני כותב יותר מאמרים ב"בית הספר לבישול של מיכאל" אני כותב יותר על הבסיס ועל מה שיכול להתפרש כ"דברים קלים". לאחרונה שאלתי את עצמי איך יתכן שלא כתבתי עדיין על אחת הטכניקות הבסיסיות ביותר במטבח, שהיא טכניקת הכנת המיונז. 

בצער רב אני כותב שלהרבה טבחים ושפים אין מושג בטכניקה הבסיסית הזו, ולא אחת ראיתי שמנהלי מטבח מהשורה הראשונה לא ידעו אפילו איך להכין בפרקטיקה מיונז, ולא ידעו להסביר את העומק שבהכנת המיונז .

לפני שאני מתחיל הנה מעט הסברים והבהרות: 
מסיבה שאינה ברורה לי הפכה המילה "מיונז" למילת גנאי במסעדות בארץ, וכל רוטב שהוא בסגנון מיונז באשר הוא זכה לכינוי "איולי". איולי הוא אכן אמולסיה שמזכירה מיונז, אבל מדובר בשתי טכניקות שונות.

הקישור הבא יוביל אתכם להסבר מפורט על ההבדל בין איולי למיונז .

מיונז הוא אמולסיה – בעברית "תחליב" להלן ציטוט הלקוח מויקיפדיה:
תַּחְלִיב, מלועזית: אֵמוּלְסְיָה, הוא קוֹלוֹאִיד (תערובת) של נוזל בנוזל שאינם מתערבבים או נמסים זה בזה, למשל מים ושמן. תחליבים מתאפשרים הודות להמצאות חומר מְתַחְלֵב, המאפשר להם ערבוב ללא היפרדות. מיונז הוא דוגמה לתחליב, שבו מים ושמן מעורבבים בחלמון ביצה, המהווה חומר מְתַחְלֵב. קיימים מספר רב של חומרים מתחלבים, בין השאר לציטין, ואלו משמשים לתעשייה בתחומים כגון הנדסת מזון, ייצור צבעים ועוד.

לא אכנס כאן לעניין מקור השם מיונז, כי יש יותר מדי ספקות, הערכות וכו… אבל מה שכנראה ידוע הוא שמיונז נוצר בסביבות 1740 ומקורו בצרפת.

למה כל כך חשוב ללמד טבח להכין מיונז בתחילת הדרך:

המיונז, כפי שכבר הדגשתי, הוא אמולסיה. אמולסיה היא תהליך המופיע במטבח בצורות רבות מאד, וככל שהטבח באשר הוא – חובב או איש מקצוע – יבין מה היא אמולסיה ואיך היא מתנהגת, הוא יוכל להתמודד עם צורות הכנה מורכבות יותר, להבין איך לתקן מצבים שונים בהם אמולוסיות שונות לא הצליחו. בעיקר חשוב לזכור שמיונז הוא רוטב טעים כל כך, כשהוא עשוי היטב!

יש לא מעט דרכים להכין מיונז אבל אני מאמין שהדרך הכי נכונה להבנת התהליך היא להכינו בצורה הקלאסית, עם מטרפה, ולא בעזרת שום מכשיר חשמלי. הסיבה לכך היא שהעבודה עם מטרפה מאפשרת להרגיש את החומר ואת התהליך בצורה הטובה ביותר, ואחר כך הכל הרבה יותר ברור וקל.

לפני שנתחיל כדאי להבין מספר דברים:

  • מיונז קלאסי – כפי שהוא מופיע ב"לארוס גסטרונומיק" – מורכב מחלמון ביצה ומעט חומץ יין , חרדל מלח פלפל ושמן. בדרך כלל מודגש בספרות הגסטרונומית שלכל חלמון ביצה ניתן לחבר רבע ליטר שמן, אבל כשתבינו את הרעיון ודרך ההכנה תראו שניתן להוסיף הרבה יותר שמן.
  • אני אישית מכין תמיד רק מיונז מאד נייטרלי על בסיס שמן קנולה או בוטנים, מפני שאח"כ אני יכול לשחק עם המיונז כאוות נפשי.
  • מיונז על בסיס שמן זית הוא בדרך כלל מריר ולא נעים לאכילה, אלא אם כן יש ברשותכם שמן זית מאד עדין, ואז זה יכול להתאים. 

תהליך הכנת המיונז רגיש למספר דברים: 

חשוב להבין שמדובר בחיבור של מים ושמן בעזרת כוח פיזי – ומולקולות המים יכולות לספוג רק כמות שמן מסוימת בזמן נתון.

 הוספת השמן מהר מדי, או בכמות מופרזת, תגרום לתופעה המכונה שבירת התהליך או "מיונז שבור". זה קורה מפני שמולקולות המים לא הספיקו לכלוא ולהתחבר לשמן, וכל החיבורים שנוצרו קרסו.

התהליך גם רגיש לשינויי טמפרטורות קיצוניים, מאחר והטמפרטורה משנה את התהליך. שינויים קיצוניים בטמפרטורת המרכיבים משנים את יציבותם בשל הפרעה למטענים החשמליים בזמן הפעלת הכוח, וגורמים לאי יציבות ביצירת האמולסיה המסתיימת במיונז מפורק (שבור).

אז איך מכינים מיונז קלאסי?
בקערה יציבה! אני מניח את הקערה שלי על סיר, כמו בתמונה, כאשר היא מקובעת ויציבה בעזרת מגבת. חשוב לזכור שככל שיותר נוח לכם בעבודה, כך התוצאות טובות יותר.

מתכון בסיסי:

  • 1 חלמון 
  • ½ כף חומץ יין אדום 
  • 1 כף חרדל
  • ½ כפית שטוחה של מלח 
  • ¼ כפית של פלפל לבן 
  • שמן כ 250 מ"ל (או כמה שרוצים – הסבר בהמשך).

בעזרת מטרפה מערבבים בעדינות את החלמון, החומץ, החרדל, המלח והפלפל למרקם חלק.מתחילים בהוספת השמן לאט לאט, מומלץ מאד רק בפינה, או יותר נכון בצד אחד של הקערה. ההיגיון מאחורי זה הינו שבמידה מזהים סימני שבירה במיונז קל יותר לתקן ולאחד אותו מפני שיש עדיין בקערה מסה שלא נשברה.

כאשר מזהים שהמיונז מאד מבריק זהו סימן לכך שהוא זקוק לעוד מעט מולקולות של מים על מנת לספוג ולאזן את כמות השמן, וצריך פשוט להוסיף כמה טיפות מים. חוזרים על התהליך במידת הצורך. הוספת מים בכמויות קטנות היא המאפשרת הוספת כמות שמן יחסית גדולה למסת המיונז. 

ככל שנוסיף יותר שמן למיונז הוא יסמיך יותר וצבעו יהיה לבן יותר. 

כמה שנוסיף יותר שמן הוא ישנה את טעמו מטעם של ביצה (חלמון) לטעם יותר "נקי".

מי שאינו רוצה להשתמש בחלמון חי יכול להשתמש בחלמון מפוסטר. 
אחרי שיצרתם את המיונז יש לשמרו בקירור! משרד הבריאות דורש שמיונז טרי ישמר 3 ימים, אבל מניסיון ומקריאה על הנושא מצאתי שמיונז יכול גם להישמר חודשיים ללא פגע.
אחרי שיצרתם והבנתם את הרעיון השמיים הם באמת הגבול, והמשחק בהכנת מיונזים שונים הוא פשוט אינסופי. 
אני מזכיר שאני תמיד מכין מיונז מאד נייטרלי בטעמו ואז לוקח אותו לכיוונים שונים, להלן דוגמאות: 
מוסיף לו שמן זית איכותי עד שטעם שמן הזית נותן את הטון. משחק עם עשבי תיבול שונים 
משחק עם מרכיבים שונים כגון חריפות, זיתים קצוצים, אנשובי, שום, גרידת פרי הדר ועוד…. 

להלן דוגמאות למיונזים מנצחים: 

  • רוטב טרטר הוא אחד הרטבים האהובים עליי: למיונז מוסיפים תערובת המורכבת מבצלצלי פנינה מוחמצים וקצוצים (ניתן להחליף בבצל לבן רגיל), צלפים קצוצים, קורנישונים קצוצים (ניתן להחליף במלפפון כבוש רגיל), פטרוזיליה קצוצה, מלח פלפל ונגיעה של רוטב ווסטרשייר. 
  • מיונז צ'יפוטלה – פשוט להוסיף פלפל צ'יפוטלה עד שאוהבים את היחס. 
  • מיונז בזיליקום, עגבניות – לקצוץ עגבניות חלוטות (מקולפות) ולסנן נוזלים, להוסיף למיונז יחד עם בזיליקום חתוך דק ופלפל שחור. 
  • מיונז שום – פשוט להוסיף למיונז שום טרי מעוך, לפי טעם רצוי.

אני יכול להמשיך כך דפים על גבי דפים… שימו לב למשחק עם חומצים שונים, מיץ לימון, חרדלים בטעמים וסוגים שונים. כולם יתנו לכם מוצר אחר עם אופי משלו. 


בתמונות הבאות ובסרטון תוכלו לראות שלבים שונים בהכנת מיונז ולהבין את התהליך. 

להלן קישור לסרטון המראה את הכנת המיונז

  • בתמונות הבאות תוכלו לראות שימוש שונה של מיונז במנות: השימוש כאן במיונז משתנה ממנה למנה שימו לב בסלט תפוח אדמה המיונז מעט מדולל וזה בכדי לתת יותר קלילות במנה, בחלק מהמנות הוא סמיך וזה בכדי לשבת בצורה יפה יותר על המנה .

אולי יעניין אותכם גם לקרוא :

מספר מילים על בטיחות מזון ומיונז- פינת המומחה : שמואל מולדובן

ביצים שאינן מפוסטרות ושאינן עוברות טיפול תרמי, מסוכנות למאכל עקב נוכחות חיידקים מסוכנים מחוללי מחלות, בהם הסלמונלה ועוד.

לכן לא מומלץ להכין מיונז (עם או ללא צאצאיו) עם ביצים שאינן מפוסטרות.

אם בוחרים בכל זאת להכין מיונז מתוצרת עצמית ,מומלץ להכין אותו מביצים מפוסטרות נוזליות מופרדות לחלמונים בלבד.

מומלץ להשתמש במיונז (וצאצאיו) שהוכן במקום בתוך 24 שעות, כלומר כל יום להכין מיונז חדש.

רצוי להכין את המיונז באמצעות מערבל מקורר, אבל אפשר גם במערבל רגיל או במטרפה ידנית.

בכל מקרה בסיום הכנת המיונז, צריך להביא אותו לצינון מהיר בבלסט צ'ילר, לטמפרטורה של 5 מעלות צלזיוס בתוך שעתיים מתום הכנתו.

חשוב להקפיד שכלי העבודה יהיו נקיים, יבשים ומחוטאים בתרסיס אלכוהול או מגבון חיטוי לח חד פעמי.

צריך להקפיד שהאחסון יהיה בכלי גסטרונום סגורים מנירוסטה בלבד.

המיונז יהיה מסומן בתאריך ושעת ההכנה והתאריך האחרון לשימוש.

כלומר, אפשר להכין מיונז מהיום למחר במסגרת ההכנות המוקדמות , אבל צריך לציין על המדבקה גם את התאריך האחרון לשימוש עד השעה האחרונה

לשימוש, שהיא שעת ההכנה של היום הקודם.

אחסון המיונז המוכן יתבצע במקררים הבאים : מקרר רטבים מוכנים, מקרר סלטים מוכנים, מקרר הסרוויס של הפס הקר ובסלטיה מקוררת בפס הקר בתוך

אמבט פתיתי קרח.

המיונז המוכן יאוחסן בטמפרטורה שאיננה עולה על 5 מעלות צלזיוס, כדי לשמור על רצף הטמפרטורות עד ההגשה ובהגשה.

שמוליק מולדובן המרכז לקולינאריה ובטיחות מזון www.moldovanfood.co.il

תודה מיוחדת לרחל גרא על עזרה בהגהה של מאמר זה

תודה שקראתם ומקווה שמעט עזרתי

שלכם מיכאל

דגים, טכניקות בישול, להבין בישול, לומדים לבשל

טיפ / הכוונה לטבח הצעיר – בישול במעטפת מלח

בישול הוא עולם ומלואו, עולם כל כך עשיר וכמעט אין סופי הכולל בתוכו מגוון טכניקות, חומרי גלם מסוגים שונים ומכל רחבי העולם, גישות בישול שונות, מסורות ועוד…

מלח הינו מוצר מאוד נגיש וזול שרבים מאיתנו לוקחים כמובן מאליו, אבל למלח יש היסטוריה  עשירה והוא משחק תפקיד חשוב בהיסטוריה האנושית.

לא ארחיב יותר מדי בנושא, אבל הנה מספר עובדות לגבי מלח, ומי שמעוניין לקרוא מעט יותר מוזמן להיכנס לקישור המצורף שבו תמצאו עובדות מרתקות על המלח. לצערי לא מצאתי מאמר מקיף בעברית ולכן הקישור הוא באנגלית.

מספר עובדות על מלח

  • בלי מלח לא נוכל להתקיים – המלח נמצא בצורה טבעית במוצרים שונים בטבע שאותם האדם אכל, והגוף ניצל.
  • המלח אחראי לניהול לחץ הדם בגופנו, לתקשורת של הנוירונים בגוף ועוד… בקיצור הוא חשוב!
  • המלח היה נפוץ בתרבות האנושית 6000 שנים לפני הספירה.
  • המלח גרם למלחמות.
  • המילה שכר באנגלית היא salary ומקורה בלטינית במלה salis –  ומפני שהחיילים הרומיים קיבלו תגמול עבור שירותיהם במלח, המילה שכר הנה נגזרת של המילה מלח.
  • המלח הוא מרכיב חשוב בתחושת או חווית הטעם – במפתיע המלח מוריד מרירות יותר מסוכר, בשל חסימת הנקבוביות שמזהות מרירות. 
  • המלח מדגיש יותר מתיקות – בזכות  הנתרן (סודיום) שהוא אחר מרכיביו העיקריים של המוח, והוא אחראי ישירות על ספיגת הסוכר. במילים אחרות, ללא מלח לא נרגיש מתיקות על הלשון. 
  • המלח אחראי על שיפור הריח (= טעם)  – שיפור הריח משפיע על הטעם שאנחנו חווים – כי במלח יש יונים (מולקולה הנושאת איתה מטען חשמלי). היונים נצמדים ומתחברים למים שנמצאים במזון ופעולה זו גורמת לשחרור מהיר יותר של מולקולות המשחררות  ארומה – תזכורת, הריח משפיע ישירות על תחושת הטעם שלנו.
  • מי שרוצים לקרא עוד הנה הקישור שהזכרתי בתחילת המאמר 

אני יכול להמשיך לשוחח על מלח עוד הרבה אבל נחזור לעניינו, כלומר לבישול במעטפת מלח.

  • מעטפת מלח היא קלה מאד ליישום, ומתיישבת יפה כמעט על כל מרכיב. היא מהווה שכבה מבודדת המונעת מארומות שונות להתנדף, ולמעשה היא יוצרת "תנור אטום" בתוך התנור.
  • עובדה מעניינת: המלח הוא מוליך חום גרוע, ולכן הוא מאפשר חדירה איטית של חום לתוך המעטפת – וזה יוצר בישול איטי בטמפרטורה נמוכה – וכתוצאה מכך פחות נזק נגרם לרקמות הבשר, הדג או הירק והמיצים הטבעיים נשמרים. ותוצאה היא מוצר עסיסי. 
  • חיסרון אחד שאני מוצא במעטפת זו היא בזבוז חומר הגלם, הן במעטפת מלח והן בבצק מלח. שתי המעטפות נזרקות בסופו של דבר לפח.

היום אני רוצה להציג שני סוגים: המעטפת הראשונה היא מעטפת מלח, והשנייה היא בצק מלח. שניהם מתנהגים בצורה דומה, לכל אחד האופי והנראות שלו. אני אישית משתמש יותר בבצק מלח בשל הקלות והניקיון בהסרתו, וכמו כן בשל אופיו: בצק מלח נותן קצת פחות טעם מלוח לשכבה החיצונית של הבשר או הדג או העוף שנוגעת במעטפת. 

מעטפת מלח 

( אני משתמש בא בעיקר לדגים)  

קיימים שני סוגי מעטפות מלח, עם חלבון ביצה ובלי חלבון ביצה. מניסיון אישי לא ראיתי הבדל גדול בטעם, אבל עם חלבון ביצה הקראסט מקבל צבע יפה יותר ויושב יפה יותר אבל קשה יותר להסרה.

לגבי המלח – רוב המתכונים משתמשים בתערובת של מלח גס ומלח דק בעיקר בשל הנוחות בעבודה. יש כאלה שבוחרים רק בסוג מלח אחד – אני אישית אוהב לערבב ביחס של אחד לאחד.

להלן השיטה עם חלבון : ( לדג של כ 750 גרם)3 חלבונים1 ק"ג מלח גס1 ק"ג מלח דקכ2 כפות טימין קצוץ¼ כוס פטרוזליה קצוצה דק1 כף פלפל שחורלהלן השיטה ללא חלבון: ( לדג של כ 750 גרם)1 ק"ג מלח גס1 ק"ג מלח דקכ2 כפות טימין קצוץ¼ כוס פטרוזליה קצוצה דק1 כף פלפל שחור

שלב ראשון: יש להקציף את החלבונים לקצף יציב, אם כי אפשר גם בלי להקציף אבל מניסיון אישי התערובת יותר נוחה לעבודה.

שלב שני: יש לערבב את החלבון המוקצף עם המלח ושאר המרכיבים – ולתת לנוח במקרר כשעה. הקירור יוצר תערובת יציבה ונוחה לעבודה.

במידה ולא רוצים את החלבון, מערבבים את כל המרכיבים ומוסיפים בהדרגה מים עד שנוצרת עיסה קלה לעבודה. עיסה מעט פלסטית במרקם נוצרת בהוספת כ-500 מ"ל מים.

האפייה:

יש לחמם את התנור ל-200 מעלות צלזיוס. על מגש אפיה מרופד בנייר אפייה מניחים שכבה של כ-2 ס"מ מלח ברוחב ואורך הדג, מניחים עליה את הדג, מכסים היטב במלח ומהדקים בעדינות.

משך האפייה של דג במשקל 750 גר' הוא כ-30 דקות.

מקובל מאד למלא את בטן הדג בלימון, שום , תבלינים, עשבי תיבול.

יש טבחים שאוהבים לדקור את הדג במד חום בזמן האפייה ועוצרים את הבישול כאשר הדג מגיע  לכ-55 מעלות.

כשהדג מוכן יש לשבור בעדינות את המעטפת עם גב הסכין או בפטיש. אני מנסר בעדינות בצדדים עם סכין משונן. העור בדרך כלל לא אכיל כי הוא מקבל מרקם מעט אלסטי וטעם מאד מלוח.

להגשת הדג – אני אישית אוהב להגיש עם חמאה שרופה או חמאה לבנה, אבל כמעט כל רוטב שמתאים לדגים מתאים כאן.

להלן גלריית תמונות של הדג חלק מהתמונות הם עבודה שלי חלק של תלמידים שלי

שימו לב לתמונה הבאה בישלנו תפוחי אדמה באותה צורה

בצק מלח

בצק מלח מתנהג באופן זהה למעטפת מלח, אבל יש בו יתרונות של נוחות: 

קל יותר להסיר אותו, הוא פחות מלכלך ומאוד אסתטי.

אני משתמש בבצק זה בעיקר לעופות.

להלן השיטה:

440 גר' קמח

500 גר' מלח גס

6 חלבונים

בקערת מערבל מזון מערבבים את הקמח עם המלח, מוסיפים את החלבונים ומערבבים במהירות נמוכה עד שהבצק ניתק מהצדדים. במידה וצריך להוסיף מעט קמח או מים יש להוסיף בזמן הערבול.

חשוב לזכור: הבצק הזה אינו אכיל ונועד אך ורק כדי ליצור מעטפת אטומה ומבודדת, המוליכה את החום באיטיות.

בתמונות ובסרטון שלפניכם תוכלו לראות עופיון ללא עצמות, ממולא בתערובת בשר וכבד אווז, עטוף ואפוי בבצק מלח ( מראש מתנצל עך איכות התמונות).

סרטון פתיחת העוף והסרת המעטפת

להלן קישורים נוספים שכדאי לקרוא:

שימו לב: את העופיון צרבתי לפני שעטפתי בבצק כי הוא אינו מקבל צבע בזמן האפייה בבצק.

רוטב חמאה לבנה

רוטב חמאה שרופה

תודה מיוחדת לרחל גרא אשר עזרה בהגהה של פוסט זה

מקווה שעזרתי ותודה שקראתם

מיכאל 

פבלובה, קינוחי בסיס, קינוחי טבחים

טיפ הכוונה לטבח הצעיר – "פבלובה" של טבחים

אני לא קונדיטור ולא מתיימר, אבל במשך שנותיי כטבח אספתי לא מעט קינוחים שאני יכול לשייך לקבוצה שאני קורא לה קינוחי טבחים.

קינוחי טבחים הם קינוחים יחסית פשוטים שאינם דורשים ניסיון ומיומנות רבה, וכל טבח עם מעט ניסיון יכול להכין ולקבל תוצאה טובה.

לקבוצה נכבדה זו משתייכים הקינוחים הבאים:

  • קרם ברולה
  • פונדנט שוקולד
  • נוגט גלאסה
  • פחזניות פשוטות
  • אורז בחלב
  • ועוד כמה וכמה…

הפעם אני רוצה להתייחס, דווקא ל"קינוח טבחים" שאני אישית מאד אוהב, גם להכין וגם לאכול… הוא יחסית פשוט להכנה, טעים מאד, יפהפה, ויכולת המשחק איתו היא אדירה.

הקינוח אליו אני מתכוון הוא הפבלובה.

מתוך הויקיפדיה:

מקורו של הקינוח אינו ברור. בעוד שבאוסטרליה טוענים כי הקינוח נוצר לראשונה במלון אספלנאדה בעיר פרת', אוסטרליה, בשנת 1935. קית' מוני, אשר כתב ביוגרפיה על חייה של רקדנית הבלט אנה פבלובה, טוען כי המתכון נוצר על ידי שף במלון בוולינגטון, ניו זילנד בשנת 1926, בעת שפבלובה ביקרה במקום. ספר בישול ניו זילנדי משנת 1933 מחזק את הגרסה הניו זינלדית של המאורעות.

ב-2008 הסוגיה נפתרה כנראה, ונקבע שהמתכון הישן ביותר שידוע מקורו אכן בניו זילנד.

מפתיע גם לדעת שיש כ-667 מתכונים שונים מ-300 מקורות שונים, המסתובבים כבר שנים בעולם.

הרעיון של הקינוח הזה הוא פשוט: זאת קציפת מרנג בתוספת מעט חומץ וקורנפלור, השומרים על פריכות מבחוץ ורכות מבפנים.

יש לכך עשרות מתכונים וגם ואריאציות כמו שציינתי למעלה, אבל אני אתמקד בשתי שיטות  שאני אוהב להכנת הקונכייה ולאחר מכן אפרט דרכי הגשה.

לפני שאני ממשיך לפרט אתחיל בכך שהקצפת מרנג נעשית בעיקר ב-3 שיטות:

  • השיטה הצרפתית – בשיטה זו הסוכר מתווסף בצורתו הטבעית לתוך קציפת החלבון.
  • השיטה השוויצרית – החלבון והסוכר מוקצפים יחד על חום של כ-60 מעלות צלסיוס.
  • השיטה האיטלקית – לחלבון המוקצף מוסיפים סירופ סוכר בטמפרטורה של בין 113 מעלות ל-115 מעלות צלסיוס.

אני משתמש בשתי דרכים להכנת הקונכייה, בשתיהן המרכיבים זהים וכל אחת מעניקה את תכונותיו לקונכייה.

מרכיבים:

  • 500 גר' חלבונים
  • 800 גר' סוכר – למרנג צרפתי בדרך כלל אבקת סוכר עובדת טוב יותר, כי היא נספגת קצת יותר בקלות. אני אישית אוהב סוכר רגיל, כי אני אוהב את המרקם המעט  גס שלו.
  • 4 כפות חומץ
  • 25 גר'  כף קורנפלור
  • אופן הכנה של הקונכייה במתכונת של מרנג צרפתי:

לפני התחלת ההקצפה כדי לשים לב לכך שהחלבונים יהיו נקיים מחלמון, כי בחלמון יש שומן שמקשה את היווצרותה של  קציפה טובה.

יש לוודא גם שקערת ההקצפה נקיה לגמרי משומן, מומלץ לעבור עליה עם מטלית טבולה בחומץ או מיץ לימון.

חלבון בטמפרטורת החדר עובד טוב יותר מאחר והוא פחות צפוף מהקור.

תחילה יש להתחיל להקציף את החלבונים במהירות נמוכה כי זה מאפשר לחלבונים ל"היפרד" מהמים למרקם נוזלי יותר מפני ש- 90% מחלבון הביצה הם מים. יש להעלות לאט את מהירות המיקסר לבינונית, וכשנוצר קצף יציב מעט מתחילים להוסיף את הסוכר בתהליך שנמשך כ-10 דקות!!! יש להוסיף את הסוכר בהדרגה ובאיטיות, כף אחרי כף.

כאשר כל הסוכר הוטמע מוסיפים את החומץ והקורנפלור.

את התערובת יש להעביר לשק זילוף ובעזרתו ליצור קונכיות, בגודל ובצורה הרצויה.

  • הכנת מרנג בשיטה השוויצרית:

שיטת העבודה היא בסיר כפול: יש להניח קערת הקצפה על סיר עם מים חמים, טמפרטורת המים צריכה להיות בסביבות 60 מעלות (אבל אל דאגה כל עוד המים אינם רותחים זה עובד יפה).

את הסוכר והחלבונים שמים יחד בקערה, מערבבים בעדינות ולאט מעלים את המהירות. כל העבודה נעשית כאשר הקערה מונחת על  הסיר החם .

מקציפים עד אשר נוצר קצף מאד יציב (ראו תמונה מצורפת) ובעזרת מרית מקפלים פנימה את החומץ והקורנפלור.

  • האפייה:

אופים ב-115 מעלות עד שהקונכייה מתייבשת מבחוץ. זה נמשך כשעה, ללא קבלת צבע. משאירים את הקונכיות לייבוש והתקררות בתנור.

מרנג צרפתי נאפה מהר יותר מהמרנג השווייצרי.

מרנג שוייצרי מוכן להזלפה ואפייה -שימו לב לברק שלו ולמרקם החלק
קונכייה אפוייה ממרנג צרפי שימו לב למרקם המחוספס והמגוון המט.
  • איכסון:

יש לאכסן בכלי אטום!!! לא להעמיס אחד על השני.

כדאי לדעת שהקורנפלור והחומץ נועדו לשמר את רכות הפנים של הקונכייה.

המרקם של הקונכייה מהמרנג הצרפתי הוא גירי מעט, ולעומתו הקונכייה מהמרנג השוויצרי תהיה מעט יותר קשיחה ומאד חלקה.

הרכבת מנות:

יש אין סוף ואריאציות לבניית אני מצרף כאן תמונות של פבלובות שונות שהכנתי וליד כל אחת אסביר מה שמתי.

הפוסט הזה מוקדש לנעה עינת קולגה יקרה שאנחנו מלווים אחד את השני שנים רבות ושבזכותה למדתי איך להכין מרנג שויצרי.

תודה מיודת להגהה לרחל גרא.

תודה שקראתם

מיכאל

הולנדייז, חמאה מזוקקת, רטבים, תהליכי בישול

טיפ הכוונה לטבח הצעיר :חמאה מזוקקת

חמאה מזוקקת היא למעשה השומן של החמאה ללא מוצקי החלב.

במילים אחרות, מפרידים  מהחמאה את השומן ממוצקי החלב – בתהליך פשוט וקל.

החמאה היא לדעתי, ולדעת רבים, אחד השומנים הטעימים ביותר שאפשר להטמיע בבישול הן כחומר משמן, הן כחומר לצריבה, כמרכיב ברטבים , בבצקים ועוד… זהו שומן שטעמו משתלב כמעט עם כל חומר גלם ומכאן גם הקסם שלו.

ממה בעצם מורכבת חמאה? חמאה היא מוצר חלבי המופק בתהליך חיבוץ (חביטה וערבוב) של שמנת או חלב. למעשה זאת אמולסיה של כ-80% שומן, 17% מים ו3% חלבוני חלב.

החמאה עתירה בשומן רווי, והיא למעשה מוצר שמייצרים – או נכון יותר "מפיקים" – מהשמנת המופקת מחלב.

למי שרוצה להעמיק יותר מומלץ להיכנס לערך שבוויקיפדיה הנה הקישור .

יש סוגים רבים של חמאות והם תלויים בעיקר בסוג המזון שאכלה הפרה, באזור הגיאוגרפי, בטיפול בבעל החיים, בעיבוד חומר הגלם ועוד..

הפעם אני רוצה להתייחס למוצר אחד ששפים וטבחים רבים אוהבים להשתמש בו והוא החמאה המזוקקת.

החמאה המזוקקת הפכה למוצר אהוב על טבחים מכמה סיבות:

  • נקודת עישון גבוהה במיוחד: חמאה נשרפת בסביבות 177 מעלות לעומת חמאה מזוקקת ב- 232 מעלות, וזה מאפשר שימוש בשומן בעל ארומה חמאתית בטמפרטורה גבוהה ולכן היא מצוינת לטיגון דגים, בשרים ( למי שלא שומר כשרות), או לצלייה בתנור.
  • חיי מדף: לחמאה מזוקקת יש  חיי מדף מאד ארוכים, והיא פחות רגישה לשינויים בטמפרטורה.
  • החמאה היא שומן נהדר להכנת אמולסיות חמות כגון רוטב הולנדייז ומשפחתו.
  • החמאה מתנהגת באפייה יותר כשומן ופחות "כחמאה" – שהיא חומר המכיל מים הנחוצים לפיתוח הגלוטן באפיה – ולכן נדרשת הוספת מים לבצק.

טמפרטורות:

  • חמאה רגילה היא במצב מריחה בסביבות 21 מעלות.
  • היא נמסה בין 32-35 מעלות.
  • תהליך הזיקוק (הפרדת השומן ממוצקי החלב והמים) נעשה בסביבת 60 עד 100 מעלות. הסבר מפורט תמצאו בהמשך.
  • חמאה אגוזית: בסביבות 160 מעלות
  • נקודת עישון כ-177 מעלות.

יש דרכים רבות לזקק חמאה ואני רוצה לשתף אתכם בדרך אחת שהיא לדעתי האלגנטית ביותר:

יש להניח את החמאה בכלי ולחמם אותה בעדינות לטמפרטורה של כ-65-85 מעלות, התוצאה תהייה כמו שתראו בתמונות: החמאה נמסה ולאט לאט השומן צף, המים והחלבונים שוקעים וכל מה שנותר הוא לקפות את השומן ולאחסן בכלי נקי. אגב, המילה קפוי היא הנכונה לתיאור הסרת הקצף העולה מהחמאה או המרק בזמן החימום. מקפים את הקצף ולא מכפים, למרות שעושים זאת בעזרת כף…

השומן שנותר אחרי הקיפוי מתקרש בקירור, ונמס מיד עם תחילת עבודה.

את משקעים שנשארו מהחמאה המזוקקת אפשר להוסיף למאכלים רבים כגון פירה, קרמים שונים וכו…

חמאה מזוקקת היא מרכיב חשוב מאד ברטבים כגון הולנדייז ואימולסיות חמות להלן קישור למאמר העוסק באימלסויה חמה 

אישית אני אוהב מאוד להשתמש במוצר זה להכנת אמולסיות חמות, לטיגון דגים ותפוחי אדמה במחבת.

תודה שקראתם, ומקווה שמעט עזרתי.

אני רוצה להודות לרחל גרא על הגהה ועריכה .

מיכאל

לומדים לבשל, מטבח קלאסי, תפוח אדמה

טיפ הכוונה לטבח הצעיר: גראטן דופינאוז

מאכל שתמיד היה אהוב בעיקר כתוספת למנות הנו גראטן דופינואז.

המנה הוזכרה בפעם הראשונה ב12 ביולי ב1788 במחוז דופין – הנמצא בדרום מזרח צרפת – כשהוגשה לצד ציפור צלויה בשם אורטולן (לא מצאתי את שמה העברי). בדרך כלל הגראטן משמש כתוספת לדגים, בשר , עופות או אפילו יכול לשמש כמרכחב של מנה צמחונית בליווי רוטב על בסיס שמנת או יין אדום. 

המנה הפכה לקלסיקה צרפתית וכל מי שטועם גראטן מסכים שזו יצירת מופת, בעיקר אם היא עשויה נכון. 

יש אין סוף וואריאציות של מתכונים אבל אני רוצה להתייחס רק לאחד שאני משתמש בו שנים ופשוט נותן תוצאה נהדרת. 

זו אותה שיטה שאני גדלתי עליה בכל המסעדות שבהן גדלתי, אותה שיטה שלימדתי תלמידים בקורדון בלו ואותה שיטה המלווה אותי עד היום. 

מאחר והמרכיב העיקרי הוא תפוח אדמה, אני מודה שמעט כל סוג תפוח אדמה נתן לי תוצאה נפלאה אבל עם מרקם שונה. 

כאשר השתמשתי בתפוחי אדמה עם ריכוז עמילן גבוה התוצאה הייתה יותר רכה, ויותר ספוגה בנוזל הבישול, וזה מפני שתפוח אדמה עם ריכוז עמילן גבוה "מתפורר יותר" והוא פחות דחוס. 

כאשר השתמשתי בתפוחי אדמה שעוותים יותר המנה קיבלה מרקם פריך יותר, וזאת חווית אכילה אחרת לגמרי. 

אם תרצו מידע נוסף על תפוחי אדמה תוכלו למצוא בקישור הבא שעוסק בהכנת פירה תפוח אדמה. 

על פירה תפוח אדמה והתאמת סוגי תפוח אדמה 

 

הסוד בטכניקה מאחורי הכנת גראטן הנה ב: 

טמפרטורה יחסית נמוכה – האפייה נעשית ב כ140-150 מעלות והסיבה לכך היא שחום נמוך מאפשר לגבינה להינמס בעדינות ולהישאר שלמה – בלי שהשומן יתפרק ממוצקי החלב  -וזה יוצר מכסה אחיד ויפה המאפשר אידוי של תפוחי האדמה .

כמובן שככל שמדייקים בחיתוך תפוח האדמה חווית הנגיסה תהייה נעימה יותר.

מומלץ תמיד להכין את הגראטן יום לפני – זה מאפשר חיתוך קל יותר וספיגת טעמים טובה יותר.

להלן המתכון ( שימו לב – זאת יותר הכוונה מאשר מתכון)

 

לתבנית אפייה בגודל של כ 25 על 25 ס"מ וגובה של כ 6 ס"מ תצטרכו: 

כ 1 ק"ג תפוח אדמה 

כ 250 מ"ל שמנת 38% 

250 מ"ל חלב

4 שיני שום כתושות דק

מלח 

פלפל לבן

אגוז מוסקט.

גבינה צהובה – אמנטל או גאודה או כל גבינה שאתם אוהבים אבל חשוב שזו תהייה גבינה קשה שניתן לגרד אבל שגם נמסה יפה – לדוגמה גבינת פרמזן לא תתאים, למעט כתיבול בין השכבות, למי שמתעקש.

 

יש לשמן היטב בחמאה רכה את תבנית האפייה (אני לא מרפד בנייר אפייה אבל מי שרוצה יכול).

יש לפרוס בצורה אחידה את תפוחי האדמה לעובי רצוי, אני אישית פורס בעובי של      2-3 מ"מ. חשוב להבין שלעובי יש רק משמעות בחווית האכילה, אבל גם בעובי של 1 ס"מ תפוח האדמה יתבשל יפה.

יש לסדר את תפוחי האדמה בשכבה אחידה כאשר בין כל שכבה ושכבה יש לתבל במלח, פלפל לבן, אגוז מוסקט ושום מעוך או חתוך לפרוסות. אני מצרף פה תמונות להמחשת סידור השכבות, שימן לב שבכל שכבה פרוסות תפוחי האדמה מונחות לכיוון נגדי.

 

 

כשאנחנו מגיעים לגובה של כ 2 ס"מ משפת הכלי יש לשטח שכבה אחידה וצפופה של גבינה בעובי של כ-1 ס"מ – זאת למעשה השיכבה שתיצור מכסה שיאפשר בישול אחיד של תפוחי אדמה וגם תהווה חלק חשוב ממרקם המנה.

IMG_20180829_180330

 

אחרי שכיסינו עם הגבינה יש ליצור שני חורים בעזרת אצבע – או במקל של כף בישול מעץ – בכל פינה של הכלי (ראו תמונה להמחשה) .

IMG_20180829_180441

 

עכשיו יש לערבב את השמנת והחלב, לתבל במלח, פלפל ואגוז מוסקט ולמזוג בעדינות לתוך אחד החורים. לאט לאט הנוזל יחלחל בין שכבות תפוחי האדמה ויגיע לצידו השני של הכלי, וכאשר נזהה שהנוזל בחור השני שיצרנו מגיע לכ- 2/3 מגובה תפוחי אדמה נפסיק למזוג.

בעזרת הגבינה מכסים את החורים שיצרנו ומעבירים לתנור בטמפרטורה של 140-150 מעלות צלסיוס ללא כיסוי.

משך הבישול הוא כשעה .

במידה והגבינה משחימה מהר יותר מבישול תפוחי האדמה יש לכסות בעדינות את הכלי.

אחרי 60 דקות מומלץ לעשות בדיקה ראשונה על ידי נעיצת סכין במספר מקומות בכדי לוודא שהתפוח אדמה מוכן – אני אוהב שתפוח האדמה הוא רך מאד, אבל יש שפים שאוהבים אותו מעט פריך.

IMG_20180829_193904

 

אני נתתי פה צורת הכנה קלאסית וכמובן שמכאן השמים הם הגבול, וכל אחד יכול לתבל כאוות נפשו.

 

בתמונה הבאה תוכלו לראות גראטן מתפוח אדמה שעוותי-שימו לב לצפיפות 

 

 

בתמונה הבאה מתפוח אדמה עמילני- שימו לב לאווריריות

תודה מיוחדת לרחל גרא על הגהה של מאמר זה.

מקווה שעזרתי ותודה שקראתם

מיכאל

בישול בסיסי, בית ספר לבישול, בשמל, להבין בישול, לומדים לבשל, מדריך למטבח, מדריך מקיף לבישול, מטבח קלאסי, רוטב אם, רטבים

רטבי אם: רוטב בשמל

רוטב בשמל ורטבי אם

ככל שאני מתקדם בבלוג אני תמיד מופתע שעדיין לא נגעתי בכל כך הרבה נושאים שהם כל כך בסיסים ושאני מאמין וחושב שכל תלמיד לבישול כדאי שיכיר, ידע, ומעבר לזה גם ידע ליישם ולהבין.

רבות כתבתי על רטבים וזה עולם שאין לו סוף אבל כן יש לו נקודת מוצא שכל שף שעוסק במקצוע יכבד אותם מאד.

רטבי אם בלועזית mother "sauces" הם קבוצה הכוללת בתוכם 5 רטבים.

כל אחד ואחד מרטבים בקבוצה זו הנו בסיס ליציאה לאין סוף רטבים וכל אחד ואחד מרטבים אוצר בתוכו עולם ומלואו ובעיקר בכוח של כל רוטב זה ללמד להבין בישול.

רוב הטבחים יבינו איך להכין \nרטבים אלו , טבחים טובים יותר יבינו איך ליישם ואת השימוש בהם וטבחים מהשורה הראשונה יבינו גם את העומק הנאצר פה ולאן אפשר להגיע.

רטבי האם הם:

בשמל שהוא הבסיס שבבסיס רוטב לבן שנראה כל כך פשוט וטיפש אבל אם מבינים אותן נכון אפשר להגיע איתו להשגים גבוהים.

הולנדייז- רוטב שהנו למעשה מבוסס על הקצפת חלמון ביצה בנוזל והטמעת שומן – התוצאה אימולסיה חמה. להלן קישור למאמר העוסק ברוטב הולנדייז ואימלוסיה חמה

וולוטה – רוטב נפלא שגם הוא אבן דרך בהבנת מרקמים, איזון טעמים ושימוש נכון בהסמכה. להלן קישור למאמר העוסק ברוטב הוולוטה

אספניול – אם רטבי הבשר ובסיס מאד חשוב לדמי גלאס רוטב יין אדום והבנת הרטבים החומים. להלן קישור מאמר המסביר את רוטב האספניול

רוטב עגבניות – רוטב עגבניות מאד עשיר אשר מאפשר את הבנת שליטה בעומק טעמים בהתאם לתהליך הבישול.

בסדרה זו אני העבור רוטב רוטב במטרה לעשות מעט סדר ולתת בסיס טוב יותר וברור עד כמה שהוכל .

רוטב בשמל

רוטב בשמל הוא למעשה רוטב המורכב מ4 מרכיבים עיקרים :

חלב

חמאה

קמח

ארומטיים: ירקות ארומטים, מלח פלפל שחור גרוס, אגוז מוסקט

השלב הראשון שעליו אפשר לדלג ולמעשה שפים רבים מדלגים הוא הטמעת / העשרת טעם החלב מי שמעוניין לבצע חלק זה עליו להכין לליטר חלב 1

1עלה דפנה

5-8 גבעולי פטרוזיליה ללא העלים (בעלים משתמשים לדברים אחרים)

1/5 כפית פלפל שחור גרוס בצרפתית זה נקרא מיניונט (מאחר והפלפל שחור והמטרה היא לשמור על הרוטב לבן הפלפל נכנס, בשלב הזה של הבישול)

1/5 כפית אגוז מוסקט בשאיפה מגורד במקום.

1 גזר חצוי לאורכו

1/2 בצל משובץ ב4 -5 יחידות ציפורן

קוביית חזה אווז מעושן או בייקון – אופציונלי למי שלא שומר כשרות (חשוב לי ללמד את התורה הקלאסית ומכאן שכל אחד יקח לאיזה כיוון שהוא רוצה)

בסיר שמכיל ליטר וחצי שניים שמים את החלב וכל המרכיבים ברשימה.

מביאים לבעבוע עדין, מבשלים כדקה ומכבים את האש.

משאירים את החלב עם המרכיבים הארומטים לפחות לשעה.

לאחר שעה יש לסנן את החלב מכל המרכיבים.

הכנת הרביכה הלבנה :

רביכה לבנה כשמה היא רביכה בצבע לבן, המרכיבים שלה הם חמאה וקמח.

להכנת רוטב בשמל על בסיס ליטר חלב יש צורך ב200 גרם רביכה ולכן נשתמש ב100 גרם חמאה ו100 גרם קמח.

בסיר קטן יש להמיס את החמאה בעזרת מטרפה או כף עץ יש לערבב את הקמח לתוך החמאה וחשוב שהחמאה לא תקבל שום צבע וגם הקמח מאחר והצבע הלבן הוא מאד חשוב כאן.

ברגע שהוספנו את הקמח יש לערבב היטב עם החמאה על אש נמוכה ולמעשה הרביכה כאן זה יצירת הטמעת השומן לקמח על חום נמוך וקבלת בצק שמנוני לא מאוחד.

למה בעצם אנחנו צריכים רביכה? הסיבה היא פשוטה הרביכה מאפשרת את הטמעת הקמח והסמכת הרוטב בקלות רבה יותר ללא יצירת גושים ובצורה הרבה יותר אחידה , בעצם יצירת הרביכה החמאה או הושמן מעבירים חום בצורה אחידה יותר לקמח וכמו כן מצפים את הקמח בשומן מה שמאפשר להתפשט טוב יותר בחלב .

רביכה אפשר להכין הרבה זמן לפני השימוש והיא נשארת נהדר בקרור לאורך זמן.

הסמכת החלב ויצירת הרוטב

בעזרת מטרפה מתחילים להוסיף את החלב לרביכה שבסיר, מומלץ בהדרגה, הוספה מהירה של החלב יכולה לגרום לגושים שקשה להיפטר מהם ללא בלנדר יד.

מוסיפים את החלב תוך כדי עבודה עם מטרפה עד אשר כל החלב הוטמע.

מביאים לרתיחה תוך כדי הטרפה וקבלת מרקם חלק והומוגוני, חשוב לעבוד עם חום בינוני גבוה ולערבב כל הזמן.

פעולה זו פותחת יפה את הגלוטן שנותן את המרקם הנפלא לרוטב.

בודקים טעמים ומתקנים עם מלח ובמידה וצריך פלפל אז פלפל לבן בכדי לא לפגוע בצבע הרוטב.

חשוב לציין שמי שהשתמש בחלב ללא העשרה בטעמים כמו שמתואר למעלה יקבל רוטב מעט אנמי שיצטרך תיבול חזק יותר.

במידה ויש גושים אפשר להפטר מהם בעזרת בלנדר יד.

אני אישית תמיד מסננן את רוטב בשינואה (מסננת קונוס דקה) וזה בכדי לקבל מרקם חלק.

עכשיו שיש לנו רוטב קטיפתי לבן יפה מה עושים איתו?

חשוב לציין כשהרוטב קר הוא מתקשה ובדרך כלל מקובל לפתוח אותו על חום נמוך ולפעמים להוסיף נוזל עלמנת לדלל לדוגמא: חלב, מים, ציר עוף, ציר דגים.

על הבשמל ניתן לבנות לא מעט רטבים

בקלאסיקה אפשר למצוא את

רוטב מורניי שהוא רוטב בשמל שלתוכו מוסיפים גבינה בדרך כלל גבינת אמנטל או כל גבינה קשה אחרת.

רוטב שמנת – שמנת מצומצמת שלתוכה מוסיפים רוטב בשמל

רוטב חרדל – רוטב בשמל עם מחרדל.

אבל ואבל גדול… כמעט כל מרכיב שתרצו תוכלו לשלב והנה דוגמאות.

צלפים, לימון ופטרוזיליה – רוטב נפלא לדגים

עגבניות מרוסקות, שום, בזיליקום – נפלא לדגים או עוף או פסטה

זיתים שחורים קצוצים, ופטרוזיליה – ניפלא לדגים או עוף או פסטה

פסטו ובשמל- ניפלא לדגים או עוף או פסטה

שום, אנשובי בשמל -ניפלא לדגים או עוף או פסטה

ודוקסל פיטריות ובשמל ניפלא לדגים או עוף או פסטה

בשמל הנו גם הרוטב החשוב שמשחק משחק מאד חשוב בבניית לזניות לרוב הוא השכבה האחרונה בלזניה שעליה שמים את הגבינה. להלן תמונה להמחשה:בתמונה הבאה ניתן לראות לזניה בשרית ולזניה צמחונית ( תרד ) בשניהם תוכלו לראות את השכבה הסוגרת שהיא בשמל ועליה גבינה.

בתמונה הבאה תוכלו לראות משחק של לזניה פתוחה ( לזניה פתוחה זו לזניה שכל המרכיבים מוכנים מראש , מרכיבים , ומחממים בתנור ) שימן לב ההבשמל משמש כחומר " שקושר" את המרכיבים .

IMG_5494

בתמונה הבאה שצילם הצלם דרור קאליש תוכלו לראות פוקצא שהבסיס שלה הנו בשמל, על הבשמל הונחו שאר המרכיבים בינהם תמרים, גבינות שונות וביצי שליו.

IMG_4612

ולסיום: היום שמנת מצומצמת החליפה ברוב המקרים את הבשמל בעיקר לרטבים אבל לא כרוטב ללזניה או כחומר מחבר, מאחר וטבחים רבים רואים בזה דרך קלה יותר ומתחברים יותם לטעם.

בקלאסיקה הצרפתית אפשר למצוא כמה דרכים להכין בשמל ואחת מהם שאותה ניסיתי היא ניפלאה והרעיון הוא להכין רביכה להוסיף את החלב ולא להרתיח, רק לערבב, להוסיף את כל הארומטים לכסות ולאפות בתנור בחום של כ 120 מעלות כשעתיים, ולסנן.ובמידה וצריך להביא לרתיחה לצורך תיקון מרקם. הרוטב שנתקבל כאן הנו בעל טעם עשיר במיוחד.

אני מקווה שהצלחתי מעט לעשות סדר ולעזור.

שלכם מיכאל

עישון, עישון דגים, פורל מעושן

עישון חם מהיר

אני לא מומחה גדול לעישון אפילו אפשר לומר לא מבין בכלל בנושא אבל חשבתי לנכון לשתף בטכניקה אחת שהשתמשתי בה לא מעט במהלך השנים ואני שמח לשתף אותכם כאן.

ממש על קצה המזלג עישון הוא למעשה תהליך שבו פריט מזון מתבשל, מקבל טעם וגם עובר תהליך שמאפשר את שימורו לאורך טווח ארוך.

כיום ידועים 4 תהליכי עישון

עישון קר-תהליך שהעשן בזמן שנוגע בפריט האוכל הוא קר והוא לא מבשל בשום צורה אלה נותן לו ארומה של עשן.

עישון פושר -העשן במגע עם פריט האוכל בטמפרטורה של כ25-40 מעלות

עישון חם – זהו עישון שמאד תפס בארץ בשנים האחרונות שלמעשה פריט האוכל יושב בארון חם עם מקור חום ועשן בדרך כלל מפחם או עצים או שילוב.

עישון מתמצית – פה למעשה מדובר על נתינת ארומה של עישון שהיא שטחית לחלוטין ומקורה מתמצית טבעית או סינטטית של ארומת עשן.

אני נמנע כאן לפרט יותר כי כמו שציינתי בהתחלה אני לא מומחה גדול ולא מתיימר.

השיטה הבאה שאותה אני רוצה לחשוף לפניכם היא למעשה עישון חם מהיר שנועד לנתחים עדינים בעיקר דגים אבל, על חזה ברווז הוא עבד יפה וגם על חזה עוף רק במידה ואתם מתכוונים לעשן בצורה זו חזה עוף יש צורך לבדוק שאחרי העישון הוא מבושל לגמרי ובמידה ולא להשלים בישול בתנור.

אני בדרך כלל אוהב לבשל בצורה זו את דג הפורל מאחר והוא עדין מאד מתבשל מהר וסופח ניפלא את טעם העשן.

בשלב הראשון פילטתי את הדג ותיבלתי קלות – בשלב הזה תוכלו לתבל איך שבא לכם.

הנחתי את פילה הדג על צד העור על נייר אפיה – הסיבה שהנחתי אותו על נייר אפייה זה בגלל שנוח מאד להרים אותו ולהעביר לצלחת וקורה לפעמים שהדג שעור הדג נדבק לאלומיניום .

IMG_20180702_181509.jpg

השלב השני הכנתי את תערובת הארומה שהנחתי בתוך מחבת ברזל בקוטר של כ 25 ס"מ את התערובת במקרה שלי הרכבתי אותה מ:

רוזמרין , גרגירי כוסברה ,פפריקה מעושנת פלפל שחור גס.

אבל פה השמיים הם הגבול: עלי תה, נסורות של עצים שונים כגון דובדבן,הדרים ועוד, זרעי תיבול שונים כגון אניס, ערער, ,הל ,עשבי תיבול שונים כגון טארגון, טימין, למוןגראס ועוד ועוד אין סןף ואריציות פשוט תמריאו.

IMG_20180702_181143.jpg

השלב הבא היה להדליק את הפחם עם מבער או ישירות על הגז, להניח בתוך המחבת ולכסות הייר אלומיניום שהאותו חוררתי בכדי לתת לעשן לעבור.

השלב הבא הנחתי את המחבת על להבא חזקה למשך שתי דקות זה נועד לשרוף מעט את ההתבלינים שבמחבת.

הפורל מתבשל מהר מרגע כיבוי האש מתחת למחבת לקח כ 8 דקות לעישון ובישול.

IMG_20180702_181606_HHT

לאחר העישון אפשר להגיש את הדג קר או חם לדוגמא בסלט או כמנה עיקרית

להלן מנה שהכנתי שהכנתי עם הפורל- על פירה אפונה ופירה שורושים בליווי שמן מעושן

IMG_20180702_192250

להלן מנות שהכינו תלמידים שלי בבית הספר דן גורמה לארח שלמדו את התהליך

תודה שקראתם ומקווה שעזרתי

מיכאל