בצק פיצה, פיצה

בצק לפיצה- גירסה על בסיס פוליש

בצק פיצה

השראה למתכון זה מגיע מאחד המומחים שאני עוקב אחריהם שנים הוא ג'ף וארסנו- ג'ף וארסנו פירסם לפני שנים רבות מאמר נפלא על פיצה בן 54 עמודים שאני ממליץ בחום לקרוא ולהלן הקישור למאמר זה, על מאמר זה דיברתי לא פעם ומאד מומלץ לקרוא.

ג'ף וארסנו המאמר המקיף

 

המתכון/גישה/הכוונה המתוארים כאן מבוססים בעיקר על התנסות וניסיון אישי, ופחות על הבנה לעומק של התנהלות והתנהגות חומר הגלם.

אני מעלה פוסט זה למרות שהוא פחות מעמיק מפוסטים רגילים שלי, מפני שרבים ביקשו הסבר לפיצות שהעליתי ברשת החברתית.

חשוב להפנים שזהו תהליך ארוך, הנמשך לפחות 48 שעות, ולמי שאין סבלנות השיטה הזו אינה מתאימה :).

לא מעט מסעדות כיום עובודת בשיטה של פוליש או ביגה וניתן לראות כיום בארץ פיצות נפלאות.

בין השנים 2010-2013 שימשתי כשף "קבוצת אדום" וגולת הכותרת שלנו ב"מסעדת לבן" היתה הפיצה שלנו ששם עבדנו כל הזמן עם קמחים שונים ותהליכים שונים ואין דרך אחת לקבל פיצה טובה.

תקציר התהליך:

  • פוליש- 24 שעות מי שיקרא את המאמר של ג'ף וארסנו יראה שהוא מדבר על פוליש היחסים שלו מעט שונים. הפוליש הוא לרוב אחד לאחד שימו לב יש מתכונים שמשתמשים בביגה וביגה נעשית בתהליך זהה רק שכמות המים היא פחותה.
  • השלמת בצק ומנוחה מינמום 4 – 6 שעות מניסיון אישי פחות קריטי מאחר ויש פה מעט שמרים – אני אישית מנוחה של לילה שלם .
  • חלוקת הבצק ומנוחה מינימלית לפני עבודה עוד כשעה ( גם פה אפשר לתת לבצק לנוח כמה ימים עד כ3 ימים  שימו לב במאמר של ג'ף וארסנו הוא מדבר על זה לא מעט.

את התהליך הבא עשיתי עם סוגי קמחים שונים המתאפיינים בהיותם קמחים בעלי W גבוה. האות W מייצגת את חוזקו של הקמח – במילים פשוטות זאת יכולת הקמח להתפתח משך זמן תפיחה ארוך מאד – ולכן המתכון שבו השתמשתי דורש קמח עם W גבוה מפני שהתפיחה שלי נמשכת כ-48 שעות.

להלן סרטון נהדר ( באנגלית שמסביר מה זה חוזק של קמח W)

לצורך המחשה: בקמח רגיל יש W בין 180 ל-250, ולקמח המניטובה שבו השתמשתי יש למעלה מ-350. אלה הם קמחים עשירים בחלבון (גלוטן), והחיטה היא חיטה קשה (פיזית). בשל כך דורשים הקמחים האלה משך/זמן לישה ארוך כדי לפתח את הגלוטן, ולכן משחקת פה הביגה תפקיד חשוב מאחר והגלוטן מתפתח במגע עם המים.

ברוב הפיצות שאני מכיר התהליך מתחלק לשניים: השלב הראשון הוא הכנת ביגה או פוליש – למעשה זהו התהליך שבו נוצרת תסיסה – והתסיסה היא המקור לאותם טעמים  שמשגעים אותנו, ולא במקרה לחם מחמצת, חמוצים, יוגורט ועוד מאכלים שונים, פשוט עושים לנו את זה. התהליך הארוך הזה מאפשר לגלוטן להתפתח בצורה יפה ואיטית.( אני ממליץ בחום לקרוא את הספר של רנה ראצטפי Rene Redzepi  ממסעדת נומה שמדבר על התפתחות טעמים בתסיסה)

הפיצות שתראו בתמונות נוצרו הן משילוב של קמח מניטובה כבסיס לביגה (גם פה לא העמיק יותר מידי מי שרוצה להעמיק יותר  שיכנס למאמר של שציינתי בתחילת הפוסט או לסרטון שמסביר על חוזק של קמח) בשילוב  קמח נוסף חלש יותר כיום בארץ ניתן למצוא יופי של קמחים מסוגים שונים הן של חברת קאפוטו שהפכה למאד פופלרית בארץ כגון קאפוטו סקורוסו  והן מקמח לפיצה של סוגת  ששנותן תוצאה נהדרת.שימו לב קל מאד היום לרכוש קמחים אלו באינטרנט.

התערובת הראשונה של מניטובה וסקורוסו נתנה לי תוצאה מעט יותר אוורירית, אבל שימוש קמחים שונים עבדו יפה , אני ממליץ למי שמאד רוצה להעמיק בקמחים לקרוא שוב את המאמר של ג'ף וארסנו או להראות את הסרטון.

שימו לב: אין לי טאבון או תנור חזק במיוחד ולקבלת תוצאה טובה התחלתי את הפיצה על להבה, כפי שתראו בתמונות. הלהבה נתנה לי את מכת החום הראשונה שמאפשר תנור חזק במיוחד כגון טאבון – על טכניקה זו כתבתי מספר פעמים ואפילו לפני כמה שנים הראתי שזה אפילו עובד יפה בטוסטר אובן.

הנה מתכון שמשלב שני קמחים שונים: בשלב הראשון הקמח הוא הוא בעל חוזק גדול יותר ובחלק השני השתמשתי בקמח בעל חוזק מעט יותר עדין. אין לי עדיין מספיק ידע כדי להבין למה, אבל זה עובד יפה. עשיתי מה שטובים ממני יודעים ועושים ולמי שמשתמש רק בסוג קמח אחד המתכון זהה, כלומר הן הביגה והן הקמח המשלים נעשים מאותו הקמח.

להלן המתכון בצורה של אחוזים  שימו לב איך ג'ף וארסנו מחלק אותה במאמר שלו  בטבלה מסודרת :

  • 65% פוליש הפוליש  מורכבת מיחס של אחד מים ואחד קמח חזק  ( שימו לב ההבדל בין ביגה לפוליש הוא שהביגה היא יותר יבשה אחוז המים הוא בסביבות 60 אחוז ביחס לקמח)- בדן גורמה למשל המורים משתמשים בקמחים כגון מניטובה וכו… לרוב הביגה היא יחס של אחד לאחד בין מים לקמח אבל יש כאלה שמעדיפים פחות מים אני תמיד מציע לעשות ניסיונות מה מתאים לכם.
  • לגבי השמרים ג'ף וארסנו מציין כ 0.25 %  (לקילו קמח) שמרים יבשים או שמרים טריים פי 3 ממשקל השמרים היבשים אם משתמשים בשמרים טריים (אני השתמשתי בשמרים יבשים)
  •  לגבי מלח כאן יש לא מעט דעות הדיעה הרווחת של כמות הקמח היא בין 25 ל 27 גרם לקילו קמח.
    1. הערה לגבי טמפרטורת המים מים, לגבי המים יש לא מעט דעות ואתן את כולם.
    2. גף וארסנו במאמר שלו מצייו שמים בטמפרטורת הברז עובדים לו יפה וגם לי אישית
    3. השף ערן מלכי משתמש בנוסחה הבאה א: טמפ קמח + טמפ חדר , + 10° שמסמלים את החימום בזמן לישה , לחלק ל 3 מה שיוצא פחות 25° שזה טמפ בצק רצוייה לפני מנוחה במקרר , מה שיוצא זה טמפ רצוייה של המים לדוגמא: 27+27+10=64 ÷ 3 = 21.3 – 25 = 3.7° טמפ מים
    4. מי שמאד מתעניין בנוסחאות של טמפרטורת המים יוכל למצוא לו הרבה אינפורמציה במאמר הבא 

 

אז להלהן מתכון במספרים

להכנת הפוליש שמים בקערה 650 גרם קמח + 650 מ"ל ושמרים (2.5 גרם) מים אני אישית בטמפרטות החדר.

לשים במהירות נמוכה, רק לערבוב, עד לקבלת בצק חלק.

יש לתת לפוליש לנוח בין 16 ל 24 שעות בטמפרטורת חדר- שימו לב אם תחפשו באינטרנט על פוליש  תראו שלרוב מדובר על טמפרטורת חדר ולכן צריך מעט לשים לב שהטמפרטורה היא בסביבות 17-20 מעלות. אני מצאתי כמה פינות כאלה בבית, אבל בקיץ החם תצטרכו מעט לשחק אם הטמפרטורה לדוגמא שילוב של טמפרטורה חדר ומקרר אני אישית מודד עם מד חום לבדוק שהבצק לא עובר את ה20 מעלות.

שימו לב לכך שהבצק תמיד צריך להיות מכוסה וזה בכדי למנוע הצטברות קרום.

שימו לב איך הבצק (הפוליש) שלי נראה אחרי 24 שעות בטמפרטורת חדר ( נעשה בחורף) להלהן משתי ניסיונות שונים

פוליש  מקמח מניטובה
פוליש מקמח פיצה של סוגת

לאחר 24 שעות מוסיפים את שאר הקמח  מתחילם עם 350 גרם הקמח, את המלח ועוד קומץ קטנטן של שמרים (פחות מ-1/8 כפית). אלה נועדו להחיות את התהליך.

בשלב זה לשתי 10 דקות במהירות בינונית וכ-3 דקות נוספות במהירות גבוהה. אם אתם מרגישים שהבצק מעט נוזלי, תוסיפו מעט קמח – הכל עניין של מעט ניסיון .

הוספת שאר הקמח לבידה לאח 24 שעות

אחרי שלב הלישה מעבירים את הבצק לשולחן העבודה וסוגרים אותו לבצק עגול ויפה – הבצק הוא יחסית מאד רך – ואז מעבירים אותו לקערה משומנת קלות ומכוסה במכסה. מחזירים את הבצק למקרר למינימום כ-4 שעות נוספות.

הבצק לאחר " סגירה " והכנסה לקירור לפחות ל 5 שעות אני אישית שם לילה שלם

הנה הבצק לאחר לילה שלם במקרר

לאחר המנוחה הארוכה מחלקים את הבצק לכדורים של כ-230 – 250 גרם, מגלגלים וסוגרים יפה, ומשאירים למנוחה לפחות לשעה עד שאפשר להתחיל לעבוד איתם היו מקרים שההבצק היה צריך יותר מנוחה מאחר והיה מאד אלסטי וקשה לעבודה.

מרגע זה הבצק החזיק אצלי במקרר עוד יומיים בקלות.

חשוב להבין שאין לרדד את הבצק אלא רק לפתוח בעדינות, למרוח רוטב בעדינות, להניח את התוספות הרצויות ואז לאפות.

למי שיש טאבון אני מאמין שהוא יודע כיצד לעבוד אתו, אבל למי שאין מומלץ להתחיל את הפיצה על תבנית ברזל משומנת קלות, להתחיל על הגז ואח"כ להכניס לתנור שחומם מראש לטמפרטורה מקסימלית.

להלן תמונות של תוצאות ( מראש בלי לפגוע באף אדם ואמונתו אני איני שומר כשרות לכן חלק מהפיצות מכילות גם בשר ) שכל אחד יעשה כרצונו ויהנה מהעשייה .

להלהן בצק מהקמח מניטובה

להלהן בצק מהקמח של סוגת שמיועד לפיצה

למי מעוניין לעשות את הרוטב שאני עושה אז הנה קישור להסבר " רוטב עגבניות".

תודה לרחל גרא על ההגהה ועריכה.

מקווה שמעט עזרתי.

שלכם מיכאל

עוגה, שוקולד

עוגת שוקולד פונדנט-מתכון מנצח ובסיס נפלא לכל טבח

אני לא קונדיטור ואין לי הבנה לעומק כמו לקונדיטור, אבל כטבח המאמין שטבחים חייבים להכיר גם מתכוני קונדיטוריה שילוו אותם במהלך הקריירה אספתי גם כמה מתכוני קונדיטוריה שהם בשבילי "מתכון מנצח".

למרות שהשם הוא פונדונט מהמילה נימוח לא להתבלבל עם מתכון פונדונט שוקולד שהוא למעשה עוגה חמה נוזלית.
המתכון הבא הוא בעיני מטבח עילי – הוא שייך לקטגוריה של המתכונים שמהם אפשר לבנות אין סוף קינוחים, ואני אפרט על כך בהמשך.
חשוב להצטייד במד חום סטנדרטי למטבח – עם סקאלה עד לפחות 150 מעלות. מד חום שמשמש לבשר לא יתאים כאן, מאחר והוא מגיע בדרך כלל רק עד 90 מעלות. אני חושב שכל טבח באשר הוא – חובב או איש מקצוע – חייב שיהיה לו מד חום בבית.

שימו לב לכך שבמאמר על הפאבלובה דיברתי לא מעט על מרנג ואני מזכיר כאן את המרנג מפני שרבים שמעו עליו, אבל לא הרבה טבחים שמעו על המושג שנקרא "רובן" – RUBAN שהוא למעשה קציפת חלמונים עם סוכר, ולרוב הסוכר מבושל לסירופ. המתכון שלפנינו מורכב מ"רובן".
לגבי השוקולד: במתכון זה אפשר להשתמש בסוגי שוקולדים שונים – מן הסתם כל סוג שתשתמשו ייקח את הקינוח לכיוון שונה.
להלן המתכון הבסיסי:

75 גר' קקאו
65 גר' שוקולד מריר (או כל שוקולד אחר שתרצו)
125 גר' חמאה
3 חלמונים
100 גר' סוכר
50 מ"ל מים
200 מ"ל שמנת מתוקה לקצפת

לפני תחילת התהליך יש להחליט באיזו צורה תרצו להגיש את המעדן – אני נוהג להכין אותו בתבנית מרובעת ואז לחתוך ממנו מנות אישיות – מי שרוצה יכול ליצוק אותו לכלים אישיים קטנים ואז להוציא אותו מהכלי על ידי חימום קל. בעולם המקצועי נהוג ליצוק את התערובת לרינג מתכת, ואז להניח את הרינג – שחומם מעט בעזרת ברנר – מעל העוגה.

בסיר כפול יש להמיס את החמאה, השוקולד והקקאו. שימו לב: צריך רק להמיס ולערבב לעיסה הומוגנית, ולשמור חמים.
בקערת מיקסר חשמלי יש להקציף את החלמונים לקצף יציב.
בקלחת קטנה יש לשים את המים והסוכר, להביא לרתיחה ולהמשיך לבשל על אש בינונית עד שהנוזל מגיע לטמפרטורה של 117 מעלות. כאן חשוב להשתמש במד חום – תוכלו להעלות עד 121 מעלות, אבל אם תעברו את ה-121 מעלות יש סיכוי שמגעו של הסוכר החם עם החלמונים הקרים יגרמו לו להתקשות, וזה יכול לשבור את המטרפה.
כאשר הסוכר מגיע לטמפרטורה של 117 מעלות יש לזלף אותו בזרם דק ואחיד לתוך החלמונים המוקצפים, כאשר מהירות המיקסר היא על נמוכה מאד כאשר כל הסוכר נטמע יש להרים את המהירות לבינונית .
יש לתת לקציפת חלמונים וסירופ הסוכר להתערבל במיקסר עד שהתערובת קרה למגע.
עכשיו יש לקפל את תערובת השוקולד+הקקאו+החמאה לתוך קציפת החלמונים והסוכר שבקערת המיקסר.
יש להקציף את השמנת המתוקה עד מרקם של קצפת עדינה – בשפה המקצועית זה נקרא ¾ הקצפה – כי הקצפת יתר תגרום לקינוח להיות גרגירי ולא נימוח. הדרך לבדוק שהגענו להקצפה נכונה היא בהעברת האצבע, בעדינות, כך שנשאר סימן עדין שאינו שוקע מיד (ראו תמונה להמחשה).
מקפלים בהדרגה את השמנת המוקצפת לתערובת השוקולד והחלמונים – השלב הזה נעשה על ידי קיפול השמנת לתוך השוקולד ב-3-4 פעימות, בעזרת מטרפה או לקקן. חשוב לוודא שהקיפול נעשה מדפנות הקערה כלפי פנים ובעדינות, עד אשר יש בידכם תערובת אחידה והומוגנית.
יוצקים את המסה לתבנית מרופדת בניילון נצמד או לכל כלי אחר שבחרתם ומצננים לפחות 3 שעות. ניתן גם לצקת לתוך בסיס פאי שנאפה במלואו, וכך יש לנו פאי שוקולד.
מוציאים מהכלי ובעזרת סכין חותכים את גודל המנה שתרצו, מקשטים כאוות נפשכם ברוטב קרמל, תותים, גלידה , קצפת , וכו…
להלן תמונות וסרטונים להמחשת התהליך

למי שאין מדחום להלן סרטון הדרכה ( מתנצל שיצא מעט עקום) ובו תוכלו לראות איך לדית את מרקם הסירופ ללא מדחום.

בוידאו הבא תראו את הכנת הרובן "Ruban" תהליך שבו סירופ הסוכר מתווסף לחלמון המוקצף

בוידאן הבא תראו לאיזה מרקם צריך להגיע בהקצפת השמנת

להלן תמונות של עבודות שלי ושל תלמידים שלי

אני רואה במתכון זה אבן בנייה לאין סוף קינוחים או כחלק מקינוח.

לדגומה:

מילוי לטארט שוקולד: אפייה מלאה של בסיס פריך ולתוכו למזוג את בלילת הפונדונט

כחלק מקינוח מעוגת שכבות – כאשר הפונדונט משמש כ אחת השכבות

כחלק מצלחת קינוח מורכב כאשר הפונדונט משמש כאלמנט שמרכיב את חלק מהקינוח.

אני מצרף פה תמונת של וארציות שונות, חלקן עבודה שלי וחלקן של תלמידים שלי.

אני רואה בפונדונט שייכות לקינוחי טבחים ולהלן קישורים לעוד טכניקות שאני רואה בהם קינוחי טבחים

טיפ הכוונה לטבח הצעיר – "פבלובה" של טבחים

פלאן קרמל Flan caramel

טיפ הכוונה לטבח הצעיר : בצק רבוך ושימושיו במטבח ( פחזניות ועוד)

תודה מיוחדת לרחל גרא על עזרה בעריכה והגהה.

מקווה שמעט עזרתי
שלכם מיכאל

פטה כבד עוף, פטה כפרי

מתכוני פאטה בסיסים להכוונה ראשונה

בהמשך לפוסט על הפואה גרא (מומלץ לחזור עליו מאחר ושם תמצאו מיידע שיעזור מאד להבין מאמר זה) פנה אלי בחור בשם ניצן וביקש ממני מתכונים לפאטה'ס שבתמונה.

שניים מהם אני מכיר היטב וניתן להכין אותם בקלות בתנאי הארץ ואותם אני משתף כאן- טרין כפרי וטרין כבד עוף (פארפה).

פטה (פארפה) כבד עוף כפי שהכנתי מול תלמידים בקורדון בלו 2003-2006
פטה כפרי לא כשר כפי שהכנתי מול תלמידים בקורדון בלו 2003-2006
תצוגת פטאים שונים שהכנתי מול תלמידים בקורדון בלו 2003-2006
פטה ברווז בסגנון כפרי שהכנתי מול תלמידים בקורדון בלו 2003-2006

מתוך כבוד לכל מי שיקרא את הפוסט אני נותן כאן את גרסאות המתכונים המקוריים, ואת הדרך להתאימם לגרסה כשרה.

חשוב להבין שהכנת טרינים ופאטה'ס היא כשרון ומקצוע, ואני לא מומחה בתחום זה.

בארצות כצרפת, גרמניה, בלגיה, איטליה ושאר ארצות אירופה וגם בארה"ב מדובר באנשי מקצוע שלומדים את מקצוע השרקוטרי – ענף שכולו מוקדש לעיבודי בשר ובקבוצה זו נכללים נקניקים, בשרים כבושים, מעושנים, טרינים וסוגי הפאטה השונים.

להלן מתכון וטיפים לטרין כפרי ולפארפה, וכמו כן בונוס קטן: מתכון לריבת בצל שהיא מלווה נפלא לטרינים אלו.

פארפה – ממרח נימוח של כבדי עוף

זהו ממרח כבד שנאפה בחום נמוך. הממרח מכיל חמאה, כבדי עוף, קוניאק, יין פורט וביצים.

הממרח אפוי בכלי ארוך שנקרא בשפה המקצועית "טרין", ולכן יש מי שיקראו לממרח זה בשם "טרין כבד עוף".

לטרין:

  • 1000 גר' כבד עוף חי (שימו לב: למי ששומר כשרות וחייב לצרוב את הכבדים אני מאמין שהמתכון יעבוד, במרקם שונה מעט. אני אישית לא ניסיתי)
  • 25 גר' מלח
  • 2 גר' פלפל
  • 340 גר' ביצים
  • 1000 גר' חמאה נמסה (למי ששומר כשרות אפשר להחליף במחמאה).

לחיזוק טעמים (מרינדה)

  • 150 גר' בצלצלי שאלוט
  • 2 גר' טימין
  • 125 מ"ל יין פורט
  • 125 מ"ל קוניאק
  • 2 שיני שום

הכנת המרינדה: מניחים את כל המרכיבים בסיר ומצמצמים עד שחצי מכמות הנוזלים התאדתה.

אופן הכנת הפאטה:

מניחים את כבד העוף, המלח והמרינדה בבלנדר (לא במעבד מזון) ומתחילים לעבד תוך כדי הוספת כל הביצים. בזרם דק מוסיפים את החמאה ומסננים את התערובת במסננת דקה.

מעבירים את התערובת המסוננת לכלי "טרין" או לכל כלי אחר שבתוכו תרצו להגיש את הפארפה. במידה ותרצו להוציא את הפאטה מהכלי חשוב לרפד אותו בפלסטיק נצמד.

יש לאפות את הטרין בבאן-מארי בחום של 140 מעלות עד שטמפרטורת הפאטה מגיעה ל-63 מעלות ומיד לצנן אותו על קרח. האפיה נעשית בבאן-מארי במטרה להוליך את החום בצורה שווה, והמים הם מוליכי חום מצוינים.

אישית אני אוהב לצפות את הפאטה בג'לי מפני שהוא מעניק לו ניראות נהדרת, וגם מונע ממנו להתחמצן.

שימו לב: הפארפה תמיד יתחמצן בדופן שלו, אבל ברגע שמסירים ממנו שכבה עדינה הוא חוזר לצבעו הורוד.

הזיגוג/ציפוי בג'לי יבוצע רק כאשר הפאטה קר ויציב.

את הגלי ניתן להכין מיינות מתוקים שונים כגון יין פורט, סוטרן, מוסקט או אפילו יין פשוט שתוסיפו לו סוכר. את הגלי מייצבים בעזרת ג'לטין.

להלן מתכון לג'לי

לג'לי מוסקט:

  • 1 ליטר יין מוסקט
  • סוכר לפי הטעם, בסביבות 150 גר'
  • 30 גר' ג'לטין

אופן ההכנה:

ממיסים את הסוכר ביין המוסקט ומביאים לרתיחה. מורידים מהאש ומוסיפים את הג'לטין.

מסננים ומקררים. מוזגים מהג'לי שיכבה בעובי של כ- 1/2 ס"מ על הפאטה הקר.

להלן תמונות להמחשה של פטה זה שהכנתי במסגרות שונות

פרפרה אפוי בסיליקון מצופה בפרג קלוי פרפרה שבהכנתי בבית בזיגוג ג'לי יין פורט

לפאטה כפרי – להלן הגרסה הכשרה מבשר עגל. למי שמעוניין בגרסה הלא כשרה, כל המרכיבים זהים רק מבשר לבן.

לטרין בשר:

  • 1.2 ק"ג בטן של עגל (חלק שומני הצלעות)
  • 1.2 גר' בשר צוואר עגל
  • ½ ק"ג טחול או 800 גר' כבד עוף

חיזוק טעמים (מרינדה):

  • 130 גר' בצל שאלוט קצוץ
  • 10 גר' שום קצוץ
  • 50 גר' שומן נקי
  • 70 מ"ל יין לבן
  • 70 מ"ל ברנדי או יין מדירה
  • 10 גר' סוכר
  • 25 גר' מלח
  • 7 גר' פלפל לבן
  • תערובת של הל, קינמון וציפורן
  • 15 גר' פטרוזיליה קצוצה

נוזל קשירה:

  • 230 מ"ל ציר בקר ( בגירסה הלא כשרה: חלב)
  • 100 גר' לחם לבן ללא קרום
  • 200 גר' ביצים

אופן הכנה:

מעבירים את כל הבשר דרך מטחנת בשר בעובי בינוני.

מטגנים קלות את בצלי השאלוט והשום בשומן הבקר או בשמן זית.

שמים בקערה את כל מרכיבי המרינדה יחד עם הבשר ותערובת הבצל ומשרים 24 שעות.

לאחר 24 שעות מוסיפים לבשר את הביצים, הלחם שנספג בציר לצורך ריכוך ( למי שלא שומר כשרות במקור הלחם הושרה בחלב)

מערבבים היטב ומבשלים דוגמית במחבת לצורך בדיקת תיבול.

ממלאים בכלי טרין, מכסים בנייר אלומיניום ואופים בחום של 140 מעלות עד אשר טמפרטורת הבשר היא 73 מעלות חום פנימי (אפשר גם פחות יש מי שמבשלים ל-63 מעלות).
להלהן תמונות של פטה כפרי כשר שהכנתי עם מול תלמידים בבית הספר דן גורמה


חשוב לציין שאנשי מקצוע העוסקים בהכנת טרינים משתמשים במלחים שונים לצרכי קבלת צבע ושימור של הטרינים. אני אישית לא מומחה בנושא ולכן משתמש רק במלח רגיל. השימוש במלחים כגון ניטריט דורש הבנה בשימוש בחומר מפני שכמות גדולה ממנו יכולה לסכן את הבריאות. במשפחה זו נמצאים מלחי הסלפטרה והמלח ורוד, מלח הכולל בתוכו ניטריט ומלח רגיל שצבעו ורוד על מנת שיראו שיש בו ניטריט.

לריבת בצל:

ריבת בצל אדום או לבן

  • 220 גר' סוכר
  • 750 גר' בצל חתוך לפרוסות דקות וחלוט (להתחיל במים קרים ולהביא לרתיחה, לסנן ולקרר במים קרים)
  • 80 גר' חמאה
  • 100 מ"ל חומץ יין אדום
  • 250 מ"ל יין אדום

אופן הכנה:

שמים את כל המרכיבים בסיר גבוה ומביאים לרתיחה ולאחר מכן מכסים בנייר פרגמנט ומבשלים על אש מאוד נמוכה עד לקבלת מרקם של ריבה. תהליך זה יכול לקחת עד כשעה וחצי, מומלץ לשים צלחת קטנה במקפיא ומידי פעם לזלף מעט מהריבה על הצלחת לבדוק מרקם. שימו לב: אפשר גם לבדוק בעזרת מדחום ולהגיע לכ-105 מעלות צלסיוס. חשוב שהריבה לא תעבור את מידת העשיה כי אז היא תקבל מרקם קשיח.

מאד מומלץ להגיש טרינים עם חמוצים שונים כגון קורנישונים, בצלצלי פנינה, ריבת בצל ולחם טוב כולל בריוש.

תודה מיוחדת לרחל גרא שעזרה בעריכת והגהת פוסט זה .

מקווה שמעט עזרתי

מיכאל

כבד אווז, כבד ברווז, פואה גרא

"פואה גרא" Fois Gras – שיעור בהכנת טרין מכבד ברווז / אווז

המאמר הבא נכתב בהשראת השף סידני בונד – שף מוערך ביותר עם היסטוריה וקריירה נדירה. היו לי הכבוד והזכות להתארח אצל סידני ואליסון אשתו בבית ספרם הנמצא בעמק הלואר, עם קבוצת תלמידים בוגרים שלי.

זו הייתה חוויה גדושה בידע אין סופי ורציתי לנצל את ההזדמנות הזו כדי להעביר לכם שיעור על כבד אווז/ברווז והכנת כבד ברווז כפי שלימד סידני.

השיעור מלווה בהסבר ובהרבה תמונות שהייתה לי הזכות לצלם.

נתחיל בכמה מילים על כבד אווז/ברווז (נתייחס אליו במאמר זה כ"פואה גרא") – אני לא נכנס פה לוויכוחים אתיים אם זה נכון או לא נכון לפטם את האווזים/ברווזים ואשתף אתכם בחוויה שחוויתי בעמק הלואר סביב נושא "הפואה גרא", החל מהביקור בחווה הנותנת כבוד רב לבעל החיים הן בתנאי הגידול, ביחס העובדים ובכל הקשור לרווחת בעל החיים. נכון שיש חוות רבות שבהן היחס לבעלי החיים אינו הולם אבל קיימות גם חוות המגדלות ברווזים – להפקת הפואה גרא – ללא פיטום בכוח.

כדאי לדעת שמי שגילו כנראה את קסמם של כבדי הברווז/אווז היו המצרים ששמו לב לעובדה שלפני יציאתם להגירה אכלו האווזים/ברווזים ללא הפסקה. המצרים ראו שבשר האווזים/ברווזים ובפרט הכבד היו שומניים מאד ושמו לב לעובדה שבעל החיים לא נוטה להקיא ויכול לקלוט כמות גדולה של מזון כדי לאגור אותו לטיסה הארוכה שלפניו.

אני משתף אותכם כאן בתחריטי אבן וציורי קיר המראים את תהליכי פיטום אצל המצרים.

בסוף המאמר למי שרוצה להעמיק יותר ימצא נספח המכיל מידע היסטורי ועובדות שכתב ואסף השף מיקי ניר.

טעמו המעודן של ה"פואה גרא" תפס מהר בקרב האצולה והוא מצא את דרכו לטובי המטבחים כבר אצל היוונים, הרומאים ומכאן הכל היסטוריה…

הגנרל הנערץ לוקולוס – שהיה ידוע בתאוותו לחיים הטובים – היה מעריץ גדול של חומר הגלם הזה, ולא מעט מנות שכללו כבד אווז זכו לכינוי "לוקולוס".

שמו הצרפתי של כבד האווז הינו פואה גרא: פואה – Foie (כבד), גרא – Gras (שומן), והוא מופק מאווזים וגם מברווזים.

הדעה הרווחת היא שהפואה גרא המופק מאווזים הוא מעודן יותר, ולזה המופק מברווזים יש טעם חזק יותר של "בשר ציד". במילים אחרות מעט יותר טעם שמזכיר ברזל…

גם אצלנו ניתן למצוא כבדי אווז וברווז מחוות גידול שונות מצרפת, ארה"ב, מזרח אירופה וכיום גם מסין. האיכות משתנה מאזור לאזור ומחווה לחווה, והפואה גרא מחולק לקטגוריות A,B,C לפי איכותם.

איכות הכבד מתחלקת בדרך כלל לשלוש קטגוריות; A,B,C

כבד אווז בדרגה B הוא בעל אותו טעם ונימוחות כמו זה שבדרגה A אך הוא קטן יותר ועם ורידים, ובדרך כלל עם יותר ליקויים גלויים לעין כמו כתמי דם או סימנים בגוון מעט שונה ומרקמו רך יותר מזו של A – מה שהופך אותו (B) למוצר אידיאלי לפאטה ולטרינים שונים. דרגה C, היא הנמוכה ביותר, והיא פחות נפוצה מהשניים האחרים. כבד אווז/ברווז מדרגה C משמש בעיקר משמש בעיקר לעיבוי רטבים ולתיבול מאכלים בטעם של כבד אווז.

החווה בה ביקרתי בעמק הלואר נקראת "הבית של מיטולט" "la maison Mitteault". בחווה זו מגדלים ומפטמים ברווזים ולא אווזים.

כמו כל חומר גלם טוב הכל מתחיל בטיפול שהוא מקבל: בחווה בה ביקרנו הברווזים מקבלים את מזונם מהחוות הסמוכות שבהן מגדלים אותו בהקפדה יתרה ובשליטה מלאה על איכותו.

להלן סידני מראה את המרחבים היפים בהם גדל המזון

הברווזים מגיעים לחווה בגיל שבוע וגדלים במרחבים רחבי ידיים ואינם מהגרים מסיבה פשוטה: יש להם די מזון. חשוב לציין שהפיטום נעשה רק בזכרים ולא בנקבות.

תהליך הפיטום מתחיל כאשר הברווז הוא בגיל של כ-10 שבועות ומתמשך ל-12 יום לברווזים ול-17 יום לאווזים.

הפיטום בברווזים נעשה פעמיים ביום במשך 5 שניות, כאשר בעל החיים מקבל מנה של 500 גרם גרגירי תירס שגם אותם מגדלים בעלי החווה.

להלן השיעור להכנת "טרין" פואה גרא, הנקרא גם "בלוק" כאשר חומר הגלם היחידי הוא כבד האווז ומעט נותני טעם.

הטיפול בחומר גלם זה הוא עדין, ולאופן ההכנה הזה יש שמות רבים – טרין פואה גרא, פאטה ועוד…

נתחיל בכך שהטרין הוא כלי קיבול (להלן תמונה), שצורתו יכולה להיות אובלית או מלבנית. בכלים אלו אופים בדרך כלל מאכלים מבשר שעברעיבוד מורכב, הם מקבלים את צורת הכלי ולרוב נאכלים קר.

הפאטה הוא תערובת של חלקי בשר, לרוב כבד, שעבר עיבוד עד שהגיע למרקם חלק, ובסוף התהליך הוא מאוד נימוח וקל למריחה.

טרין הוא במקרים רבים פאטה עם עוד מרכיבים בנוסף לכבד: חלקי בשר שונים כגון צוואר, לחיים, זנב, כליות, שרירים שונים ועוד…
להלן תמונות של מבחר פטאיים שונים שצילמתי באזור הלואר – שימן לב למרקמים השונים:

המתכון:

לטרין באורך של כ-30 ס"מ וגובה כ-12 ס"מ תצטרכו 3 אונות של כבד אווז/ברווז במשקל כ-600 גרם כל אחת.

התיבול: לכל שף הסוד שלו. מתוך כבוד לסידני לא אפרסם פה את המתכון שלי אבל אתן תובנות שלי לגבי התיבול.

תיבול טרין הפואה גרא מחולק לרוב לשני חלקים: תיבול יבש ותיבול רטוב.

תיבול יבש: הוא מורכב בד"כ ממלח ופלפל לבן או שחור, ויש רבים שמוסיפים גם מעט אגוז מוסקט, ציפורן, ג'ינג'ר כל אחד בנפרד או מעורבים.

בדרך כלל אני מכין את תערובת התיבול היבש ביחס הבא:

75 גרם מלח ל-10 גרם פלפל לבן או שחור, ו-25 גרם סוכר.

שימו לב: אני שוקל את כמות הכבד האווז שיש ברשותי ומחשב מהמשקל הזה 2.5% לחומרי התיבול.

לדוגמה אם יש ברשותי 500 גרם כבד אני אשקול 12.5 גרם מתערובת התבלינים.
תיבול רטוב:

התיבול הרטוב הוא למעשה משקה אלכוהולי כמו קוניאק או ברנדי, ויש לא מעט סוגים מתאימים הן מענבים והן מתפוחים כמו הקאלבאדוס, אפשר גם להשתמש ביינות מחוזקים כגון פורט או יבינות מתוקים כגון סוטרן, המשחק פה הוא אדיר ואם זו הפעם הראשונה שאתם מכינים טרין כזה אני מציע שילוב של קוניאק ופורט בסביבות 2% ממשקל הכבד.

לסידני יש שיטה נפלאה להמעטת התיבול הרטוב: הוא שם את תערובת התיבול בשפריצר קטן ופשוט מרטיב את כל שטח הכבד הנקי, שימו לב בתמונות.

דיברנו על תיבול יבש, תיבול רטוב, על הכלי שבו נבשל את הפואה גרא (תזכורת: אנחנו לומדים פה צורה קלאסית), ועכשיו נלמד את תהליך הכנת הטרין כפי שהדגים סידני בתמונות:

לפני הכל: יש לתת לאונות להגיע לטמפרטורת חדר, זה חשוב מאד ומקל על ניקוי והוצאת הוורידים. במקרה שלנו האונות היו טריות, ממש מהבוקר, ולא נכנסו כלל לקירור.

שימו לב לצורת הניקוי:

השלב הראשון: חלוקת האונה לשתי חלקים (לכל אונה יש חלקים שקל מאד להפריד).

השלב השני: בעזרת כף יש לשטח בעדינות את האונה, בלי לפצוע אותה, ולחשוף בעדינות את הורידים.

להלן סרטון המראה את העבודה של סידני ותמונות עם כל התהליך של הכנה להוצאת גידים

השלב השלישי: הוצאת הורידים בעזרת ידית הכף או בסכין קטנה.

השלב הרביעי: פיזור תערובת התבלינים בצורה אחידה והתזת התיבול הרטוב.

להלן תמונות שמראות את שיטוח הכבד בצורה אחידה לצורך התיבול

השיב החמישי: לתת לכבד הנקי כמה שעות מנוחה, עדיף לילה במקרר, מכוסה.

השלב השישי: הרכבת הטרין לפני האפיה: שימו לב בתמונות שבין כל שיכבה של כ-2 ס"מ כבד מתובל סידני שם פרוסות דקות של כמהין (זאת לא חובה, זאת תוספת). שפים רבים לא שמים כלום אלא משאירים אותו נקי, אבל אחרי שתבינו את המשחק תוכלו לשים בין שכבה לשכבה פטריות מסוגים שונים, תאנים, ארטישוק וכו…

אחרי שהכבד מגיע לשפת כלי האפיה דוחסים אותו בעדינות וסוגרים במכסה. מחזירים שוב לקירור ללילה שלם, מפני שהמגע והעבודה עם הכבד חיממה אותו.

להלן תמונות להמחשת שלב זה

לאחר לילה שלם במקרר מוציאים מהמקרר ונותנים לטרין לשהות בטמפרטורת חדר לפחות כשעתיים.

האפייה תעשה בבאן מארי בטמפרטורה של 120 מעלות עד לקבלת טמפרטורה פנימית של 48-50 מעלות. סידני עצר ב-48.

חשוב להבין את סיבת האפייה בבאן מארי: אפייה ב"אמבט מים" מאפשרת הולכת חום טובה ויציבה יותר מפני שהמים מוליכים חום טוב מאד. חשוב להתחיל עם מים חמים מאוד באמבט!

שימו לב לכמות השומן שיוצאת מהטרין בזמן הבישול. לשומן זה יהיו הרבה שימושים לאחר מכן כגון ציפוי הטרין או כשומן לבישול.

שפים אחדים מווקמים את הטרין בניילון ואז מכניסים אותו לבישול באמבטיות המים בתנור. אני מסכים עם סידני שחשיפה לחום ישיר נותנת לטרין טעם טוב יותר.

כשהפואה גרא הגיע ל-48-50 מעלות יש להניח עליו משקולת, בעודו חם! זהו שלב קריטי לקבלת מרקם דחוס וחלק. שימו לב לתמונות, סידני שם לבנה.
להלן תמונות להמחשת שלבים אלו

השלב האחרון הוא שוב מנוחה. יש לשים את הטרין לקירור למשך הלילה כדי שיתקרש ויתגבש.

בבוקר שלמחרת ניתן להוציא, לאכול ולהתענג על הטעם הנפלא… או לצפותו בשומן כפי שתראו בתמונות.

טרין כבד הולך נפלא עם לחם טוב ופריך, ריבות או קונפיטורה, ובצרפת מקובל גם ללוותו בג'לי פירות או ב-pâte a fruit שהוא ג'לי פרי טבעי במרקם קשיח.

להלן עוד כמה תמונות של טרינים שונים שהכנתי בעבר הם מכבד אווז, והן מבשרים שונים

תודה מיוחדת לסידני ואליסון בונד ורחל גרא על עריכה, הגהה ועזרה.

מקווה שמעט עזרתי

שלכם מיכאל

נספח מאת השף מיקי

כבד האווז – מאכל יהודי עתיק יומין

כבד אווז/ברווז (foie gras) נחשב בצרפת בפרט ובכל העולם המערבי למעדן מלכים. מנה המוגשת במסעדות גורמה, עתירות כוכבי מישלן, בארוחות חגיגיות בתקופת הכריסמס ותחילת השנה הלועזית החדשה.
גם אצלנו במסעדות היוקרה ניתן למצוא מנות של כבד אווז שהשפים מכינים בואריאציות חדשניות.
אנחנו חושבים שהצרפתים המציאו את מעדני כבד האווז ואנו העתקנו מהם. אבל, מאכלי כבד האווז אינם שייכים לצרפתים, ההפך, הם ירשו את המאכלים מאתנו, היהודים.

והסיפור הוא כזה. כדי שהכבד יגיע לגודלו האופטימלי ויפתח מרקם שומני, מפטמים את האווז בכמויות אדירות של מזון, בעיקר תירס. האווז מולעט במזון במשקל יומי השווה לכשליש ממשקל גופו. בעקבות הפיטום, גדל הכבד עד פי עשרה מגודלו הנורמלי.
פרטים ראשונים אודות פיטום אווזים בציורי קיר נמצאו בפירמידות בגיזה שבמצריים (2323-2150 לפני הספירה) בה רואים פיטום אווזים כחלק מהחקלאות באותה תקופה.
יש הסוברים שהעברים (כן, כן! אנחנו) שהיו עבדים במצרים, הפיצו את השיטה של פיטום אווזים לעולם היווני ואח"כ לרומא משם לכל אירופה.
עדויות לכך מוצאים גם באתונה העתיקה וברומא בה האכילו את האווזים בתאנים כדי להגדיל את הכבד שלהם.
המונח Foie Gras שפירושו 'כבד שמן/מפוטם' בעצם מגיע מהתקופה הרומאית בשפה הלטינית jecur figatum שפירושו 'כבד מפוטם בתאנים'.
כאשר 'אגסילאוס' מלך ספרטה מבקר במצרים בשנת 361 לפנה"ס הוא התכבד בכבד אווז מפוטם כדי להראות את עשרם של איכרי מצרים.
בכתביו של 'אפיסיוס' (Apicius) שחי במאה הראשונה לספירה ונחשב לאחד מאניני הטעם הראשונים בהיסטוריה (Gourmand) מופיע האכלה של אווזים בדבלים. את הכבד היו משרים ביין ודבש או חלב ודבש לשיפור הטעם וקבלת המתיקות.
כבד האווז כמעט ולא מוזכר בתולדות האוכל בין נפילת האימפריה הרומאית ועד התקופה המודרנית למעט בתרבות היהודית. לאחר התפוררות האימפריה הרומאית, נעלם כבד האווז מעל דפי ההיסטוריה ורק במאה ה- 14 הוא חוזר לככב במתכונים והמאכלים של עשירי צרפת וגרמניה של אז.
בכל אותו זמן, יהודי אשכנז המשיכו את דרכם של הרומאים בפיטום אווזים כדי ליצר שומן לבישוליהם.
ביהדות בעיקר אצל האשכנזים, היה שימוש רב לשומן אווז (שמאלץ) ולשומן שהופק מכבד האווז כתחליף לשמן זית שהשתמשו בו יהודים ספרדים לבישוליהם.
במאה ה- 10 לספירה הביאו היהודים לשטחי צרפת וגרמניה של היום את הידע בשימוש בכבד אווז.
אם גילוי אמריקה הגיע גידול התירס לאירופה ושם החלו להשתמש בגרעיני תירס לפיטום האווזים.
בשנת 1581 כתב 'מרקס רמפולט' (Marx Rumpolt ) את "ספר הבישול החדש" (Ein New Kochbuch) ובו הוא מתאר כבד אווז בגודל 2-1 ק"ג בבתים יהודים בבוהמיה, מספק מספר מתכונים וביניהם מוס כבד אווז.
מתכון של כבד אווז גורמה מוזכר לראשונה במאה ה- 14 בספר בישול מאת 'ברטולומיאו סקאפי' (Bartolomeo Scappi) השף של האפיפיור פיוס ה- 5. הוא לקח את המתכון לספרו מהגטו היהודי ברומא והכירו לאיטלקים. משם העבר לצרפת בתקופתה של קטרינה דה מדיצי, שנישאה לדוכס מאורליאנס.
יאנוש קזיי (Jainos Keszei) השף בחצרו של 'מיכאל אפאפי' נסיך טרנסילבניה, כולל מתכוני כבד אווז בספרו משנת 1680 המורה לטבחים: "… לעטוף את כבד האווז בשכבת עור דקה של עגל, לאפות אותו ולהכין רוטב ירוק או חום ללוות אותו.

השף ז'אן פייר קלואז (Jean Clause Pierre) נחשב לשף הצרפתי שהביא את מעדני כבד האווז אל עשירי צרפת ביוצרו את המנה 'פטה דה קונטדה' (Pate de Contades) והציניקנים טוענים בעצם שהוא לקח מאכל פשוט של האכרים והגישו בסביבות שנת 1780 למרקיז דה- קונטדה. המרקיז שהתלהב מהמנה שלח למלך לואי ה- 16 לארמונו שבוורסאי ביחד עם המתכון להכנתו.
קלואז התחתן ועבר לשטרסבורג שם קיבל בירושה חנות לדברי מאפה והתחיל מייצר את מעדן כבד האווז ולמוכרו בשם שנודע אח"כ כ'פָּטֶה כבד אווז משטרסבורג'.
במשך הזמן הצטרף אליו שף בשם ניקולה פרנסואן דויין אשר הציע לשבץ רצועות פטריות כמהין בתוך הפָּטֶה. מוצר שהפך מאוחר יותר ל'פָּטֶה כבד אווז משטרסבורג עם כמהין מפריגור', או בקיצור 'פאי שטרסבורג'.
בשנת 1788 שליט אלזס קיבל מהמלך לואי ה- 16, אזור בשם 'פיקארדי' ליד תעלת לה מאנש תמורת כבד אווז.
בשנת 1800 ייבאו יהודים גרמנים את כבד האווז לארה"ב לוויסקונסין שהפכה להיות הבירה הלא רשמית של כבד האווז.
מתכונים כתובים של כבד אווז אנו מוצאים במאה ה- 18 וה- 19 ע"י השפים הגדולים של צרפת, כדוגמת 'לה שאפל', 'מאסאליוט', 'לה ווארן', 'קארם', ו-'מנון'.
בספרו Le livre de la Grande Cuisine של 'ג'ול גופה' שיצא לאור שבשנת 1867מוצאים לפחות 15 מתכונים ואופני הכנה שונים של כבד אווז.
באותה תקופה ניתן להבין שכבד אווז אינו מיועד לדלת העם אלא רק לשכבות האמידות והמיוחסות.
בספר אודות משפ. רוטשילד שהייתה מהיותר עשירות באירופה במאה ה-19, מסופר על האחים אנטוני ונתן רוטשילד הלומדים בשטרסבורג, כותבים להוריהם באנגליה בשנת 1828: "… אנו שמחים לבשר לכם ש'פאי שטרסבורג' שמכינים כאן דומה מאד למה שנמכר באנגליה. הם מפורסמים בכל רחבי אירופה. האופה סיפר לנו שהוא שולח אותם אף לרוסיה. שלחתי לכם מספר יחידות של כבד אווז אתמול, תוך ידיעה שזהו המאכל החביב על אבא. עליכם לזכור שזהו מצרך מאד נדיר ויקר ויש לאכלו רק בהזדמנויות מיוחדות."
באפריל 1912, בארוחה האחרונה באוניה 'טיטאניק' לפני טביעתה, הוגש פָּטֶה כבד אווז מועשר בכמהין ומעוטר בסלרי.
אחת המנות היותר מפורסמות בעולם היא : 'טורנדו רוסיני' – פילה בקר עם כבד אווז וכמהין. מנה שכנראה נוצרה לראשונה ב'קפה אנגלייז' בפריס.
המלחין רוסיני ('הספר מסיביליה') מפורסם בהיותו נהנתן אוכל לא פחות מהיותו מלחין ומוסיקאי מוכשר. היה מיודד עם השף אנטונין קארם.
ואילו אצלנו, אביב משה מגיש במסעדת מסה "כבד אווז וולרונה לימון שמוגש עם שוט שוקולד חצוף". ב'מיט קיצ'ו' מגישים "כבד אווז על צ׳ורוס, קציפת קרמל מלוח, קרמבל של פקאן וקינמון". בתפריט מסעדת טוטו ניתן למצוא מנת "בקלאווה כבד אווז" ועוד.
מדינת ישראל החליטה בשנת 2006 לאכוף את האיסור שקבע הבג"צ, על פיטום אווזים בארץ ובעצם ענף הפיטום נסגר לצמיתות. מאחר והדרישה לכבד אווז במסעדות הגורמה ובבתי המלון היוקרתיים נמשכה, המגדלים החליטו להעביר את התעשייה להונגריה, שם הפיטום חוקי. בעזרת שוחטים ומשגיחים ישראלים תהליך היצור נמשך.
אז שתדעו… כבד אווז במקורו הוא מאכל יהודי קלאסי!!!

לפי החוק הצרפתי:
טרין כבד אווז – אונות כבד אווז צלויות בתבנית חרס
פאטה כבד אווז – לפחות 80% כבד אווז
מוס כבד אווז – לפחות 55% כבד אווז

בית ספר לבישול, ללמוד בישול

סוגיות עכשוויות בנושא לימודי בישול

אחת השאלות שמעסיקה אותי לא מעט היא מה צריך ונכון ללמד בבית ספר לבישול.

השאלה העסיקה אותי מאז ומתמיד ובחודשים האחרונים פניתי לבעלי דיעה הן בארץ והן ברחבי העולם לקבל את דעתם.

אתמול ה16 לדצמבר נערך מפגש היסטורי, הכינוס הראשון מסוגו בארץ שעליו חלמתי מסנן. להרים אותו עזר לי השף אבי שטייניץ ומערכת עניפה של אנשים ובית הספר דן גורמה.

את הכינוס פתחתי בהרצאה העוסקת בסוגיות עכשוויות ואני מצרף פה מצגת שאולי בקטנה תענה על הסוגייה.

זה לא פוסט מהסוג הרגיל שאני שם פה אבל חשבתי שזה נכון לשתף.

להלן הקשור – סוגיות עכשוויות

מקווה שמעט עזרתי

תודה שקראתם

מיכאל

ריזוטו

ריזוטו – הסבר מעמיק לטבח הצעיר

ריזוטו הוא מאכל נפלא

אחת הסיבות לאהבת המטבח הגדולה שלי היא שאין בו אמת אחת, אין דרך אחת וגם אין תורה אחת! יש דרכים רבות ושונות שעובדות נפלא ומפיקות תוצאות טובות, אבל כמו בכל טכניקה לפעמים יש כללים טובים יותר שעוזרים לקבל תוצאות טובות יותר. נתחיל בעובדה שכאשר איש מקצוע מתחבר לטכניקה מסוימת ונהנה ממנה, התוצאות הן לרוב טובות. אני מציין זאת מפני שבמהלך הקריירה שלי עבדתי אצל שף שהשפיע עליי רבות משך שנים רבות, ואצלו ראיתי בפעם הראשונה ריזוטו טוב, והוא האיש שלימד אותי את כל התורה עצמה. 

לפני שאמשיך כמה מילים על המאמר הבא ומטרתו:

הדבר הנפלא בריזוטו היא העובדה שזהו מאכל מאד וורסטילי, כלומר רבגוני ורב שימושי. במהלך הקריירה שלי ספרתי פעם – עם הצוותים הנפלאים שהיו לצידי – את האפשרויות והדרכים השונות להכנתו, והגענו ל-300 וריאציות שונות של ריזוטו. אל תבקשו ממני לזכור את כולן, אבל כשתקראו את המאמר תבינו למה ואיך.

המאמר לא יעסוק במתכונים למרות שתמצאו פה מתכון בסיסי המלווה אותי שנים רבות, אבל במאמר זה תכנסו לראשו של איש מקצוע במטבח. זו צורת החשיבה שלי, זאת דרך העבודה שאני הכי אוהב ללמד.

נעשה מעט סדר ונסביר מיהו ומהו הריזוטו?

ריזוטו הוא מאכל שמרכיבו העיקרי הוא אורז עגול ועשיר מאוד בעמילן. הוא מתאפיין במרקם קרמי המתקבל כתוצאה מפיתוח העמילן הנמצא באורז, ובמקרים מסוימים מהוספת רכיבים שנוספו לו כגון שמנת, חמאה, גבינות שונות כמו מסקרפונה ועוד…

הריזוטו נוצר ככל הנראה בצפון איטליה מפני ששם התפתחה, במאה ה-14, חקלאות של גידול שדות אורז. מקורה של המילה ריזוטו הוא במילה "ריזו" – שפירושה באיטלקית הוא אורז.

הריזוטו הוא מאכל שהופיע כנראה לראשונה – לפי העדויות הקיימות – בסביבות 1809. אגדה אורבנית מספרת על נפח זכוכית פלמי שהוסיף זעפרן לתבשיל אורז באירוע חתונה, והמאכל הופיע תחת השם ריזוטו. הוכחה כתובה לריזוטו הופיעה לראשונה ב-1854 בספרו של השף ג'ובאני וויאלארדי – Giovanni Vialardi, וכללה תיאור מלא של מנה המורכבת מאורז, זעפרן, נקניקיות ומח עצם. 

בספר זה כנראה הופיע הריזוטו בפעם הראשונה

ג'ובאני וויאלארדי היה שף איטלקי שנודע כשף של המלכים, הוא כתב מספר ספרים וביניהם אחד שנקרא באיטלקית Trattato di cucina – בתרגום חופשי "תיזה על מטבח" או "מסה על מטבח". בספר הזה, שראה אור ב-1854 נמצא המתכון שבו מופיע הריזוטו, אבל אין לריזוטו ממציא רשמי ששמו ידוע בציבור. 

כעת נתחיל להבין ולעבוד עם הריזוטו בגישה של טבח/שף/איש מקצוע, כאשר ההבדל המהותי בין איש מקצוע לטבח החובב הוא בכך שבמקרים רבים השף אוסף שיטות ומתכונים בסיסים ומהם מרכיב את המנות, ולעומתו הטבח החובב מבשל בדרך כלל לפי מתכון אחד ומדויק יותר. הנה דוגמא קלה להבנה, ולמעשה רבים מאתנו גם בבית נוקטים בה: מרביתנו מבשלים את הפסטה עד למרקם הרצוי ואז מתאימים אותה לרוטב או משתמשים בה כתוספת, אבל מעטים מאתנו עושים זאת עם אורז או ריזוטו וכו'… לדוגמא, האורז שאני מכין הוא יחסית תפל ונקי, ועליו אני "מלביש" את הטעמים שאני רוצה. כנ"ל עם הריזוטו וזה בדיוק מה שנלמד היום. 

ראשית אזכיר את העובדה שבמתכוני ריזוטו רבים מלמדים אותנו להוסיף את הנוזלים לאורז בהדרגה ותוך כדי בחישה מתמדת, מפני שבדרך זו מתפתח ומשתחרר העמילן הכלוא באורז. נכון, התנועה הסיבובית עוזרת ליצירת מרקמו הקרמי של הריזוטו מפני שכך משתחרר העמילן, אבל גיליתי שאפשר לוותר על התהליך הסיבובי וארחיב זאת בהמשך.

אני לא בא ללמד אתכם מהו המרקם הנכון של הריזוטו כי במשך 30 שנה במטבח  טעמתי לא מעט וואריאציות וסוגי ריזוטו שונים, ולכל אחד מהם הייתה ה"אמת" שלו. אני מאמין במי שיצר אותם ולכן בסוף היום אתם תבשלו את המרקם ש"יושב טוב" בפה שלכם, אבל אני אכוון אתכם למה שאני קורא "נקודת אמצא" כי צריך להתחיל מאיפה שהוא… 

להלן מתכון בסיסי המלווה אותי שנים רבות ועושה את העבודה יפה מאד, ולפני שנתחיל הנה מעט הבהרות : 

  • לגבי הנוזל: מדובר בנוזל שייספג באורז ויבשל אותו. בבישול הקלאסי זהו לרוב ציר עוף אבל זה יכול להיות רק מים, ציר דגים, ציר ירקות או כל נוזל שעולה בדעתכם. לרוב אני משתמש במים או בציר ירקות מפני שאני מעוניין להלביש על הריזוטו הבסיסי טעמים רבים. אגב, למי שאינו שומר כשרות מעניין לדעת שריזוטו על בסיס ציר עוף מתאים כמעט לכל טעם, כולל דגים. 
  • לגבי השומן: ציינתי להלן חיבור של שמן זית וחמאה כי זהו שילוב שאני אוהב, אבל השומן יכול להיות שמן זית בלבד או חמאה בלבד, או שומן אווז או כל שומן אחר שנראה לכם נכון. 
  • לגבי סוג האורז: קיימים, בשוק העולמי וגם המקומי, כמה סוגי אורז לריזוטו. הסוג הידוע והפופולרי ביותר הוא אורז עגול מסוג ארבוריו Arborio, וסוגים נוספים שתמצאו הם: 
  • קאראנולי Caranoli – נחשב לאורז המוערך ביותר, הוא שומר יפה מאד על צורתו ונותן מרקם קרמי במיוחד וטעם מעט עמוק יותר מהאחרים. 
  • ארבוריו Arborio – הוא הפופולרי ביותר, בישולו נותן תוצאות טובות אבל יש לשים לב לדיוק בבישולו כי להבדיל מהקאראנולי הוא נוטה לאבד מצורתו בבישול יתר. 
  • וייאלון נאנו Vialone Nano – מתבשל יחסית מהר ושומר יפה על צורתו. 

כל אלה הם גרגירי אורז קצרים, עשירים בעמילן, הגדלים בעיקר בצפון באיטליה. אפשר למצוא עוד סוגי אורז המתאימים לריזוטו שאינם גדלים באיטליה כמו למשל אורז באלדו Baldo שמקורו בטורקיה, ועוד סוגים שמגדלים בארה"ב ואפילו אורז סושי – שהוא אורז עגול ועשיר בעמילן – יכול לתת תוצאות טובות. 

אני לא ממליץ לשטוף את האורז לפני הבישול מפני שהעמילן העוטף אותו הוא מרכיב מאד חשוב ליצירת המרקם הקרמי הסופי. 

מתכון לריזוטו בסיסי 

  • 50 גר' בצל שאלוט קצוץ או בצל רגיל או ראשים של בצל ירוק (החלק הלבן) 
  • 25 גר' חמאה 
  • 25 גר' גרם שמן זית
  • 2 שיני שום קצוץ
  • 1 כף שטוחה עלי טימין או רוזמרין או שניהם 
  • 100 מ"ל יין לבן
  • 250 גר' אורז המתאים לריזוטו
  • כ-1 ליטר נוזל

אופן ההכנה

ממיסים את החמאה בשמן – בסיר שקוטרו כ-20 ס"מ וגובהו כ-15 ס"מ – מוסיפים את בצלי השאלוט, השום והטימין ומאדים קלות על אש בינונית. חשוב מאוד לא להשחים את הבצל כי ההשחמה תיתן לאורז גוון חום, והמטרה לשמור עליו לבן. 

מוסיפים את האורז ובוחשים עד שכל האורז מבריק משומן – חשוב מאוד לשים לב לכך שכל גרגירי האורז נעטפים בשומן. 

מוסיפים את היין ומצמצמים עד שהיין מצטמצם לגמרי.

מוסיפים את הציר עד לגובה האורז, מערבבים היטב ומניחים לו להתבשל על אש קטנה עד שכל הנוזל נספג, מוסיפים שוב עוד מהציר עד גובה האורז ובוחשים היטב.

בודקים את רמת הבישול – בשלב הזה מחליטים אם צריך להוסיף עוד נוזלים, והרעיון הוא שהאורז מבושל עם מעט פריכות אבל לא רך מדי.

בשלב זה אני מעביר את הריזוטו לתבנית בעלת שטח פנים גדול, כדי שהאורז יתקרר מהר ככל שאפשר.

  • להלן תמונות של כל התהליך של הכנת הריזוטו הבסיסי

פתיחת הריזוטו

כאן מתחיל השלב המרתק בהכנת הריזוטו, והוא השלב שבו הריזוטו הופך למנה.

 התהליך מתבצע על ידי פתיחת הריזוטו.

מהי הפתיחה?

הפתיחה היא מושג ששפים אוהבים להשתמש בו באשר הם מכינים ריזוטו,

ופירושה הוא יצירת מרקם חדש לגוש האורז שבושל קודם על ידי הוספת מרכיבים שונים שיקנו לו טעם, ובמקרים מסוימים גם יצרו לו מרקם שונה. אם תפנימו ותבינו את הרעיון תוכלו ליצור אין ספור מנות ריזוטו.

כדי להמחיש את הרעיון אתן כאן מספר אפשרויות, קשה לי להמחיש כמויות מדויקות וכל אחד מכם יצטרך לחשוב תוך כדי ההכנה ולהחליט לאיזה מרקם הוא רוצה להגיע.

ריזוטו פטריות פשוט

מרכיבים: ריזוטו בסיסי מבושל, פטריות שמפיניון או תערובת פטריות, שמנת (38%-45%), גבינת פרמזן, מלח ופלפל, פטרוזיליה קצוצה. 

התהליך כפי שאני עושה אותו: 

אני מקפיץ את הפטריות במעט חמאה עד שהן מתרככות מעט, התיבול במלח  ופלפל יעשה בשלב זה ובמידה וצריך אתקן בסוף. אני מוסיף את השמנת ומצמצם אותה בשני שליש או עד שמתקבל מרקם מעט סמיך המזכיר סירופ וזהו נוזל הפתיחה שלתוכו אני מוסיף כעת את הריזוטו המבושל. כמות הריזוטו שאוסיף תהיה בהתאם לכמות הנוזל ולמרקם הסופי שאליו אני שואף להגיע. 

לערבוב הריזוטו אני משתמש בכף עץ או במרית שטוחה (לקקן), ובשלב זה אני מקפל לתוך הריזוטו את גבינת הפרמזן והפטרוזיליה ומגיש את המנה. 

להלן דוגמא לריזוטו ללא מוצרי חלב המבוסס על בשר קשתית בבישול ארוך

ריזוטו על בסיס נוזלי בישול הקשתית ובשר קשתית

המרכיבים: בשר קשתית בבישול ארוך, נוזלי בישול של הקשתית, אפונה ומעט עשבי תיבול. 

התהליך, כפי שהכנתי: 

שמתי במחבת שטוחה מנוזלי בישול הקשתית ונתתי להם להצטמצם, תוך כדי איזון טעמים. הוספתי את האורז ובשר הקשתית – המפורקת לחתיכות קטנות -והוספתי את האורז. ערבוב האורז שחרר את העמילן ויצר מרקם "קרמי" גם ללא מוצרי חלב, לבסוף הוספתי מעט אפונה. 

אני יכול לתת כאן עוד עשרות דוגמאות, ותמצאו בהמשך גם מאמר שעוסק בריזוטו על בסיס טחינה כנוזל פתיחה. 

לסיכום, הריזוטו מורכב מבסיס ניטראלי שבושל מאורז המתאים לריזוטו ומנוזל פתיחה. 

להלן רשימה מצומצמת של נוזלי פתיחה למנות ריזוטו שונות עם תיאורים קצרים: 

  • ריזוטו בטטה

גירסה ראשונה: נוזל הפתיחה הוא קרם בטטה נוזלי. 

גירסה שניה: נוזל הפתיחה הוא שמנת מצומצמת עם קוביות בטטה צלויות. 

  • ריזוטו אפונה: 

גירסה ראשונה: נוזל הפתיחה הוא שמנת מצומצמת וציר ירקות, עוף או בקר. 

גירסה שניה: נוזל הפתיחה הוא קרם אפונה (אפונה מבושלת ומרוסקת) 

גירסה שלישית: נוזל הפתיחה הוא חמאה מומסת או חמאה אגוזית – חמאה מומסת המקבלת צבע מעט אגוזי. להלן קישור להסבר. 

  • ריזוטו עגבניות: 

גירסה ראשונה: נוזל הפתיחה הוא רוטב עגבניות עם או בלי שמנת 

גירסה שניה: נוזל הפתיחה הוא מרק עגבניות.

  • ריזוטו טחינה:

נוזל הפתיחה הוא טחינה גולמית מאיכות גבוהה. כתיבול סופי מוסיפים לריזוטו מעט מיץ לימון/ליים טרי. להלן קישור למאמר מעמיק יותר על ריזוטו על בסיס טחינה.

ריזוטו על בסיס טחינה

נוזל הפתיחה יכול למעשה להיות כל נוזל שעולה על דעתכם: צירים שונים, שילובים של נוזלים כגון צירים ושמנות, קרמים למיניהם, מרקים שונים ועוד… למשחק הזה אין סוף. 

לפני ההגשה מקובל להוסיף (לקפל) לריזוטו גבינות רכות כגון מסקרפונה, ריקוטה, שמנת מוקצפת וכו'…

אני מקווה שהצלחתי מעט להסביר את ההיגיון בהכנת מנות שונות ומגוונות בנושא הריזוטו, שהוא עולם מלא וגדוש באפשרויות.

להלן תמונות של תבשילי ריזוטו שונים אשר נעשו בשיטה המתוארת לעיל:

עזרה בעריכתו והגהתו של מאמר זה רחל גרא

תודה שקראתם ומקווה שמעט עזרתי

מיכאל

confit, קונפי

קונפי – מעט סדר בנושא

סלמון בבישול בטמפרטורה נמוכה של 63 בשמן זית

הפוסט הזה נכתב בזכות האזנה לפודקאסט הנפלא של דייב ארנולד Dave Arnold הנקרא, בתרגום חופשי, " ענייני בישול" "Cooking Issues".  על דייב ארנולד שמעתי מאייל ליטננט, שף קולגה נפלא, שאף הוא מורה לבישול, בהולנד.

דייב ארנולד הוא שף יוצא דופן. את מרבית זמנו הוא מפנה לניסויים קולינאריים ולהתנסויות בכלי העבודה שבמטבח – אם הם כלים מכניים או חשמליים – וכמו כן הוא ידוע כמומחה למיקסולגיה (ענף המתמחה בעולם הקוקטיילים). דייב הוא גם מורה מעולה לבישול, מהטובים שידעה ארצות הברית, והוא איש עם ידע נדיר שבכל פעם שאני מקשיב לו אני מבין כמה אני לא יודע…

בתוכנית הרדיו שלו, המשודרת כבר יותר מ-10 שנים, עוסק דייב בכל עניין שהמאזינים מעלים לגבי בישול וציוד המטבח. באחת התוכניות הוא אירח את נייתן מיירוולד (Nathan Myhrvold) – שהפיק וכתב את ספר הבישול "מודרניסט קוויזין" Modernist Cuisine – ואין ספק שזהו ספר הבישול החשוב ביותר שנוצר ב-20 השנים האחרונות, ויישאר אבן יסוד לטבחים רבים לדורות רבים.

בתוכניתו נשאל נייתן אם גילה משהו ששינה את תפיסת עולמו. נייתן שוחח על כמה מיתוסים שנשברו ואחד מהם הוא זה שאותו חשבתי לשתף הפעם עם הטבחים הצעירים בגיל, בידע ובניסיון.

הנושא עליו דיבר נייתן מיירוולד – ואותו אני מעלה כאן הוא הקונפי – מפני שטכניקת הקונפי הפכה פופולארית מאד אצל הטבחים בארצנו. קונפי השום למשל, הפך לאחד המרכיבים המזוהים מאד עם המטבח הישראלי הנוכחי, ומופיע בתפריטיהן של מסעדות רבות מאד ברחבי הארץ.

  • נתחיל בתשובה לשאלה מה זה קונפי? מקור המילה הוא בצרפת ופירושה ל"שמר" או "שימור", ולאו דווקא בשומן. זו היא שיטת בישול בחום נמוך – בדרך כלל בשומן או בסירופ סוכר – ואת סגולותיו של הבישול האיטי בחום נמוך הפנימו הטבחים לפני שנים רבות מאד. קשה למצוא מידע מדויק מתי זה קרה, אבל יש הטוענים שכבר למעלה מאלף שנים משתמשים בני האדם בשיטת הבישול בחום נמוך.
  • מקורו של הקונפי שאנחנו מכירים היום הוא כנראה בחבל הארץ אוקסיטניה – חבל ארץ הנמצא ברובו בצרפת – וכנראה ששיטת הקונפי התפתחה לראשונה במחוז גאסקון (Gascon) שהינו חלק מחבל ארץ זה.
  • שיטת הקונפי היא למעשה שיטת שימור נפלאה, מכמה סיבות: חומרי הגלם שבהם בושלו לאיטם מרכיבי המזון – אם זה בסירופ סוכר או בשומן – הוליכו חום בצורה נהדרת ואחידה, וגם מנעו כניסת אוויר. כך נוצרה מערכת השומרת היטב על המזון.
  • הכנת קונפי בשומן מן החי הפכה לטכניקה אהובה מכמה סיבות, כפי שציינתי לעיל: ראשית, בשל המגע הישיר של השומן בחומר הגלם, ובגלל היותו של השומן מוליך חום טוב הייתה העברת החום טובה. יתרון נוסף היא העובדה שכאשר מסתיים תהליך הבישול וטמפרטורת השומן יורדת, הוא מתקרש והופך לחומר נוקשה האוטם מפני אוויר, מה שמאפשר את שימור הבשר לזמן רב.
  • "שוק האווז" הוא נתח הבשר המפורסם ביותר שנעשה בשיטה זו,  אבל למעשה בושלו כך נתחים רבים, מבעלי חיים שונים: זני עופות שונים, בשר על סוגיו השונים כמו החזיר ועוד…
  • שיטת הבישול הזו נוצלה בעיקר לבישול חלקים קשים מהחי כגון קורקבנים של עוף, שוקיים וכו'…  חלקי הבשר הומלחו לרוב מראש, מכמה סיבות: המלח הוא חומצי וכך מתחיל תהליך הריכוך, הוא מגביר את הטעם והוא גם מהווה חומר משמר בפני עצמו מפני שחיידקים רבים אינם מסוגלים לחיות בריכוז מליחות גבוה.
  • החום בו התבצע תהליך בישול הקונפי היה תלוי ביכולתם של  הטבחים לשמור על טמפרטורה נמוכה, בד"כ בסביבות ה-80-90 מעלות צלסיוס. כיום, בשל יכולת טכנית מצוינת, יכולים טבחים להגיע ולשמור על טמפרטורות נמוכות מאד, מ-50 מעלות ואילך, לזמן בלתי מוגבל, וזאת בעזרת הציוד המתקדם הזמין היום.                                              
  •   יש ויכוחים לא מעטים – או נכון יותר דעות מרובות – על השאלה מהי הטמפרטורה הנמוכה המתאימה לכל סוגי חומר גלם, ועל נושא זה לא אכתוב הפעם. 

למה החלטתי לכתוב על הנושא? מפני שבאחד הפרקים המרתקים בתוכניתו של דייב ארנולד התארח אצלו, כאמור לעיל, נייתן מיירוולד (Nathan Myhrvold), ובמהלך התוכנית שאל אותו אחד המאזינים אם בתקופת הפקת הספר התגלה לו משהו מעניין. נייתן ציין מספר דברים ואמר שהדבר המפתיע ביותר שהתברר לו הוא שנושא הקונפי הוא מיתוס גדול כשמדובר בהשפעת  בישול חומר הגלם בשומן. נכון, השומן הוא מוליך חום טוב, נכון שהוא יכול להוות מרכיב משמר, אבל כאשר מדובר על השפעת הטעם אין לצורת בישול זו שום השפעה, והנה ההסבר: 

מולקולות השמן הן גדולות ולכן אינן חודרות לתוך חומר הגלם ואין להן שום השפעה על הטעם. נכון שאם חומר הגלם מבושל בשומן – כמו למשל האווז המבושל לאט לאט בשומנו – אז השומן נצמד לחומר הגלם ונותן לו טעם שטחי נוסף, אבל לא טעם לעומק.

במהלך בירור הנושא נתנו לשפים בכירים טעימות מקונפי אווז שבושל בצורות שונות, כולן במשך אותו זמן ואותה טמפרטורה. הצורות שנבחנו: בישול קלאסי – שליקה ארוכה בשומן אווז, בישול בשקית ואקום, בישול בתנור אדים – כאשר הנתח החשוף לאדים נמשח במעט שומן אווז מומס. התוצאות היו זהות בכל הדרכים מבחינת הטעם והמרקם.

שוק אווז שבושל בטמפרטורה נמוכה של 80 מעלות בשומן אווז
מרקמו מקרוב של שוק אווז שבושל בשקית עם מעט שומן אווז בטמפרטורה של 65 מעלות
שום קונפי בהכנה קלאסית (75 מעלות 45 דקות)
שום קונפי בשקית אטומה (ואקום) מבושל בטמפרטורה של 60 מעלות 75 דקות

המסקנה היא שבעולם המודרני – שבו יש תהליכי שימור נפלאים – השימוש בשיטת הקונפי יביא תועלת בעיקר אם רוצים לתת לשומן ולשמן את טעמו של  חומר הגלם.

לדוגמא: בהכנת שום קונפי התהליך ייתן לשמן טעם של שום עדין, ובישול קונפי אווז בשמן רגיל יעניק לשמן יקבל את טעמו של שוק אווז וכו'…

  • לסיום, המלצה שלי: כדי לקבל תוצאה טובה ונהדרת  ולחסוך בשומן מומלץ לבשל את שוק האווז או השום בשקית. לא חייבים שקית ואקום – שקית זיפלוק (Ziplock) תעשה את העבודה.

להלן קישור לאתר של הספר מודרניסט קוויזין (modernist cuisine )

להלן קישור לאתר של הפודקאסט של דייב ארנולד שמומלץ מאוד להקשיב.

להלן מאמרים נוספים בבלוג שאולי יעניו אותכם:

כבישה חמה

הקדמה למטבח מולקולרי

תודה מיוחדת לרחל גרא שעזרה בהכנת מאמר זה.

תודה שקראתם ומקווה שמעט עזרתי .

שלכם מיכאל 

מיונז

טיפ הכוונה לטבח הצעיר – מיונז

מיונז

תמיד מפליא אותי לגלות שככל שאני כותב יותר מאמרים ב"בית הספר לבישול של מיכאל" אני כותב יותר על הבסיס ועל מה שיכול להתפרש כ"דברים קלים". לאחרונה שאלתי את עצמי איך יתכן שלא כתבתי עדיין על אחת הטכניקות הבסיסיות ביותר במטבח, שהיא טכניקת הכנת המיונז. 

בצער רב אני כותב שלהרבה טבחים ושפים אין מושג בטכניקה הבסיסית הזו, ולא אחת ראיתי שמנהלי מטבח מהשורה הראשונה לא ידעו אפילו איך להכין בפרקטיקה מיונז, ולא ידעו להסביר את העומק שבהכנת המיונז .

לפני שאני מתחיל הנה מעט הסברים והבהרות: 
מסיבה שאינה ברורה לי הפכה המילה "מיונז" למילת גנאי במסעדות בארץ, וכל רוטב שהוא בסגנון מיונז באשר הוא זכה לכינוי "איולי". איולי הוא אכן אמולסיה שמזכירה מיונז, אבל מדובר בשתי טכניקות שונות.

הקישור הבא יוביל אתכם להסבר מפורט על ההבדל בין איולי למיונז .

מיונז הוא אמולסיה – בעברית "תחליב" להלן ציטוט הלקוח מויקיפדיה:
תַּחְלִיב, מלועזית: אֵמוּלְסְיָה, הוא קוֹלוֹאִיד (תערובת) של נוזל בנוזל שאינם מתערבבים או נמסים זה בזה, למשל מים ושמן. תחליבים מתאפשרים הודות להמצאות חומר מְתַחְלֵב, המאפשר להם ערבוב ללא היפרדות. מיונז הוא דוגמה לתחליב, שבו מים ושמן מעורבבים בחלמון ביצה, המהווה חומר מְתַחְלֵב. קיימים מספר רב של חומרים מתחלבים, בין השאר לציטין, ואלו משמשים לתעשייה בתחומים כגון הנדסת מזון, ייצור צבעים ועוד.

לא אכנס כאן לעניין מקור השם מיונז, כי יש יותר מדי ספקות, הערכות וכו… אבל מה שכנראה ידוע הוא שמיונז נוצר בסביבות 1740 ומקורו בצרפת.

למה כל כך חשוב ללמד טבח להכין מיונז בתחילת הדרך:

המיונז, כפי שכבר הדגשתי, הוא אמולסיה. אמולסיה היא תהליך המופיע במטבח בצורות רבות מאד, וככל שהטבח באשר הוא – חובב או איש מקצוע – יבין מה היא אמולסיה ואיך היא מתנהגת, הוא יוכל להתמודד עם צורות הכנה מורכבות יותר, להבין איך לתקן מצבים שונים בהם אמולוסיות שונות לא הצליחו. בעיקר חשוב לזכור שמיונז הוא רוטב טעים כל כך, כשהוא עשוי היטב!

יש לא מעט דרכים להכין מיונז אבל אני מאמין שהדרך הכי נכונה להבנת התהליך היא להכינו בצורה הקלאסית, עם מטרפה, ולא בעזרת שום מכשיר חשמלי. הסיבה לכך היא שהעבודה עם מטרפה מאפשרת להרגיש את החומר ואת התהליך בצורה הטובה ביותר, ואחר כך הכל הרבה יותר ברור וקל.

לפני שנתחיל כדאי להבין מספר דברים:

  • מיונז קלאסי – כפי שהוא מופיע ב"לארוס גסטרונומיק" – מורכב מחלמון ביצה ומעט חומץ יין , חרדל מלח פלפל ושמן. בדרך כלל מודגש בספרות הגסטרונומית שלכל חלמון ביצה ניתן לחבר רבע ליטר שמן, אבל כשתבינו את הרעיון ודרך ההכנה תראו שניתן להוסיף הרבה יותר שמן.
  • אני אישית מכין תמיד רק מיונז מאד נייטרלי על בסיס שמן קנולה או בוטנים, מפני שאח"כ אני יכול לשחק עם המיונז כאוות נפשי.
  • מיונז על בסיס שמן זית הוא בדרך כלל מריר ולא נעים לאכילה, אלא אם כן יש ברשותכם שמן זית מאד עדין, ואז זה יכול להתאים. 

תהליך הכנת המיונז רגיש למספר דברים: 

חשוב להבין שמדובר בחיבור של מים ושמן בעזרת כוח פיזי – ומולקולות המים יכולות לספוג רק כמות שמן מסוימת בזמן נתון.

 הוספת השמן מהר מדי, או בכמות מופרזת, תגרום לתופעה המכונה שבירת התהליך או "מיונז שבור". זה קורה מפני שמולקולות המים לא הספיקו לכלוא ולהתחבר לשמן, וכל החיבורים שנוצרו קרסו.

התהליך גם רגיש לשינויי טמפרטורות קיצוניים, מאחר והטמפרטורה משנה את התהליך. שינויים קיצוניים בטמפרטורת המרכיבים משנים את יציבותם בשל הפרעה למטענים החשמליים בזמן הפעלת הכוח, וגורמים לאי יציבות ביצירת האמולסיה המסתיימת במיונז מפורק (שבור).

אז איך מכינים מיונז קלאסי?
בקערה יציבה! אני מניח את הקערה שלי על סיר, כמו בתמונה, כאשר היא מקובעת ויציבה בעזרת מגבת. חשוב לזכור שככל שיותר נוח לכם בעבודה, כך התוצאות טובות יותר.

מתכון בסיסי:

  • 1 חלמון 
  • ½ כף חומץ יין אדום 
  • 1 כף חרדל
  • ½ כפית שטוחה של מלח 
  • ¼ כפית של פלפל לבן 
  • שמן כ 250 מ"ל (או כמה שרוצים – הסבר בהמשך).

בעזרת מטרפה מערבבים בעדינות את החלמון, החומץ, החרדל, המלח והפלפל למרקם חלק.מתחילים בהוספת השמן לאט לאט, מומלץ מאד רק בפינה, או יותר נכון בצד אחד של הקערה. ההיגיון מאחורי זה הינו שבמידה מזהים סימני שבירה במיונז קל יותר לתקן ולאחד אותו מפני שיש עדיין בקערה מסה שלא נשברה.

כאשר מזהים שהמיונז מאד מבריק זהו סימן לכך שהוא זקוק לעוד מעט מולקולות של מים על מנת לספוג ולאזן את כמות השמן, וצריך פשוט להוסיף כמה טיפות מים. חוזרים על התהליך במידת הצורך. הוספת מים בכמויות קטנות היא המאפשרת הוספת כמות שמן יחסית גדולה למסת המיונז. 

ככל שנוסיף יותר שמן למיונז הוא יסמיך יותר וצבעו יהיה לבן יותר. 

כמה שנוסיף יותר שמן הוא ישנה את טעמו מטעם של ביצה (חלמון) לטעם יותר "נקי".

מי שאינו רוצה להשתמש בחלמון חי יכול להשתמש בחלמון מפוסטר. 
אחרי שיצרתם את המיונז יש לשמרו בקירור! משרד הבריאות דורש שמיונז טרי ישמר 3 ימים, אבל מניסיון ומקריאה על הנושא מצאתי שמיונז יכול גם להישמר חודשיים ללא פגע.
אחרי שיצרתם והבנתם את הרעיון השמיים הם באמת הגבול, והמשחק בהכנת מיונזים שונים הוא פשוט אינסופי. 
אני מזכיר שאני תמיד מכין מיונז מאד נייטרלי בטעמו ואז לוקח אותו לכיוונים שונים, להלן דוגמאות: 
מוסיף לו שמן זית איכותי עד שטעם שמן הזית נותן את הטון. משחק עם עשבי תיבול שונים 
משחק עם מרכיבים שונים כגון חריפות, זיתים קצוצים, אנשובי, שום, גרידת פרי הדר ועוד…. 

להלן דוגמאות למיונזים מנצחים: 

  • רוטב טרטר הוא אחד הרטבים האהובים עליי: למיונז מוסיפים תערובת המורכבת מבצלצלי פנינה מוחמצים וקצוצים (ניתן להחליף בבצל לבן רגיל), צלפים קצוצים, קורנישונים קצוצים (ניתן להחליף במלפפון כבוש רגיל), פטרוזיליה קצוצה, מלח פלפל ונגיעה של רוטב ווסטרשייר. 
  • מיונז צ'יפוטלה – פשוט להוסיף פלפל צ'יפוטלה עד שאוהבים את היחס. 
  • מיונז בזיליקום, עגבניות – לקצוץ עגבניות חלוטות (מקולפות) ולסנן נוזלים, להוסיף למיונז יחד עם בזיליקום חתוך דק ופלפל שחור. 
  • מיונז שום – פשוט להוסיף למיונז שום טרי מעוך, לפי טעם רצוי.

אני יכול להמשיך כך דפים על גבי דפים… שימו לב למשחק עם חומצים שונים, מיץ לימון, חרדלים בטעמים וסוגים שונים. כולם יתנו לכם מוצר אחר עם אופי משלו. 


בתמונות הבאות ובסרטון תוכלו לראות שלבים שונים בהכנת מיונז ולהבין את התהליך. 

להלן קישור לסרטון המראה את הכנת המיונז

  • בתמונות הבאות תוכלו לראות שימוש שונה של מיונז במנות: השימוש כאן במיונז משתנה ממנה למנה שימו לב בסלט תפוח אדמה המיונז מעט מדולל וזה בכדי לתת יותר קלילות במנה, בחלק מהמנות הוא סמיך וזה בכדי לשבת בצורה יפה יותר על המנה .

אולי יעניין אותכם גם לקרוא :

מספר מילים על בטיחות מזון ומיונז- פינת המומחה : שמואל מולדובן

ביצים שאינן מפוסטרות ושאינן עוברות טיפול תרמי, מסוכנות למאכל עקב נוכחות חיידקים מסוכנים מחוללי מחלות, בהם הסלמונלה ועוד.

לכן לא מומלץ להכין מיונז (עם או ללא צאצאיו) עם ביצים שאינן מפוסטרות.

אם בוחרים בכל זאת להכין מיונז מתוצרת עצמית ,מומלץ להכין אותו מביצים מפוסטרות נוזליות מופרדות לחלמונים בלבד.

מומלץ להשתמש במיונז (וצאצאיו) שהוכן במקום בתוך 24 שעות, כלומר כל יום להכין מיונז חדש.

רצוי להכין את המיונז באמצעות מערבל מקורר, אבל אפשר גם במערבל רגיל או במטרפה ידנית.

בכל מקרה בסיום הכנת המיונז, צריך להביא אותו לצינון מהיר בבלסט צ'ילר, לטמפרטורה של 5 מעלות צלזיוס בתוך שעתיים מתום הכנתו.

חשוב להקפיד שכלי העבודה יהיו נקיים, יבשים ומחוטאים בתרסיס אלכוהול או מגבון חיטוי לח חד פעמי.

צריך להקפיד שהאחסון יהיה בכלי גסטרונום סגורים מנירוסטה בלבד.

המיונז יהיה מסומן בתאריך ושעת ההכנה והתאריך האחרון לשימוש.

כלומר, אפשר להכין מיונז מהיום למחר במסגרת ההכנות המוקדמות , אבל צריך לציין על המדבקה גם את התאריך האחרון לשימוש עד השעה האחרונה

לשימוש, שהיא שעת ההכנה של היום הקודם.

אחסון המיונז המוכן יתבצע במקררים הבאים : מקרר רטבים מוכנים, מקרר סלטים מוכנים, מקרר הסרוויס של הפס הקר ובסלטיה מקוררת בפס הקר בתוך

אמבט פתיתי קרח.

המיונז המוכן יאוחסן בטמפרטורה שאיננה עולה על 5 מעלות צלזיוס, כדי לשמור על רצף הטמפרטורות עד ההגשה ובהגשה.

שמוליק מולדובן המרכז לקולינאריה ובטיחות מזון www.moldovanfood.co.il

תודה מיוחדת לרחל גרא על עזרה בהגהה של מאמר זה

תודה שקראתם ומקווה שמעט עזרתי

שלכם מיכאל

בלינצ'ס, קרם פטיסייר, קרפ, קרפ סופלה, קרפ,קרפים,בלינצ'ס, קרפים

טיפ הכוונה לטבח הצעיר -עולם ה"קרפ"

ה"קרפ" הוא מאכל שמדבר לכולנו, יש מי שמכנים אותו בלינצ'עס. אצלי בבית, בשבת בבוקר, הפכה הכנת ה"קרפ" לטקס שאי אפשר בלעדיו, אבל…. ה"קרפ" בארץ לא זכה להערכה גבוהה מצד הציבור – בדרך כלל ראו בו מרכיב זניח של קינוח בבית קפה או בדוכן בפארק שעשועים – אבל בספרי הבישול הצרפתיים ובמטבחים האירופיים יש ל"קרפ" מקום של כבוד, ואפילו במטבחו של השף האמריקאי הידוע תומס קלר ה"קרפ" נוכח במאכלים שונים. 

יש אין סוף של מנות קרפים שרציתי לשתף אתכם, אבל בחרתי ב-3 גרסאות שיעזרו לי להמחיש את ערכה של הבלילה הפשוטה הזו, שממנה אפשר להכין מספר רב של מנות על בסיס "קרפ".

בשנה האחרונה החזירו לא מעט טבחים וקונדיטורים צעירים את ה"קרפ" לגולת הכותרת בסצנה הקולינרית המקומית, אם זאת קונדיטורית צעירה בשם ליאור קוקה שהביאה לתודעה את עוגת ה"קרפ", או יזמים צעירים שמכינים בדוכן בשוק מחנה יהודה "קרפ" ברולה"…

לפי היסטוריונים העוסקים בקולינריה מקורו של ה"קרפ" הוא באזור בריטני בצרפת – חבל בצפון מערבה של צרפת – בסביבות המאה 12. ה"קרפ" שימש למעשה כ"לחם יום יומי" והיה עשוי מקמח כוסמת (לא להתבלבל עם כוסמין), רק בתחילת המאה ה-20 התחילו להכין "קרפ" עם קמח לבן.

אני רוצה לשתף ב-3 גרסאות של קרפים, ובסוף המאמר תמצאו קישור למאמר נוסף העוסק ב"קרפ" מתוחכם יותר.


ה"קרפים" הם:

  • "קרפ" מדלן, במילוי קרם פטיסייר ורוטב תפוזים – מקור המנה כנראה בבלגיה. האגדה האורבנית מספרת שמנת ה"קרפ" הזו נקראה על שמה של המאהבת של מרסל קרוש, שהיה אחד המסעדנים הגדולים בבלגיה. למעשה הוא המסעדן הראשון שקיבל 3 כוכבי מישלן מחוץ לצרפת, במסעדת "וילה לוריין".

"קרפ" מדלן מורכב מ3 חלקים: "קרפ", מילוי ורוטב. שימו לב: אחרי שהבנתם את הרעיון הבסיסי תראו שמספר המנות – המבוססות על מנה זו – שתוכלו ליצור, הוא אין סופי, מפני שהמילוי הוא קרם פטיסייר – קרם שאפשר להלביש עליו אינספור טעמים. את רוטב התפוזים ניתן להחליף במספר רב של רטבים כך שמ"קרפ מדלן" תוכלו ליצור מנות קרפ על שם כל אדם שאתם אוהבים.

  • "קרפ" סופלה – אנשים רבים השומעים את המילה סופלה מקבלים פיק ברכיים… אבל זו מנה מאוד מפתיעה ולמעשה מדובר ב"קרפ" ממולא במילוי קליל, שמתנפח בזמן האפייה ומעניק ל"קרפ" אווריריות בלתי רגילה.

למעשה זהו אותו מילוי שממנו מכינים "סופלה", אבל עם פחות חששות מחוסר הצלחה. כמו כן מה שכיף פה היא העובדה שהמילוי מורכב אף הוא מקרם פטיסייר בדיוק כמו ב"קרפ מדלן", וכאן אני חושף אתכם לצורת החשיבה שלי: אני מתייחס למטבח כמו למשחק לגו, וזה אומר שאני אוסף לי "אבנים", ומהן יוצא למנות חדשות.

  • "קרפ" ירקות בסגנון קליפורניה – בקליפורניה מצאו דרך להסוות מאכלים שיש להם כביכול תדמית לא בריאה. אגב, לדעתי בריאות הנפש לא פחות חשובה… אז הנה דרך אלגנטית להשתמש ב""קרפ"" בתור ליווי למנה צמחונית יפה ואלגנטית.

כל שלושת המתכונים מבוססים על בלילת "קרפ" קלאסית ולכן נתמקד קודם כל בהכנת ה"קרפ" עצמו ונתמקד בכמה טיפים.

לבלילת ה"קרפ" ( הכמות הנ"ל תכין בססיסות 10 קרפים בקוטר של כ 20 ס"מ)

  • 1 ביצה. מי שרוצה "קרפ" רק עם חלמון ישתמש ב-2-3 חלמונים, ומי שרוצה רק חלבון ישתמש ב- 1.5-2חלבונים. 
  • 300 מ"ל חלב (או מים, או חלב סויה, או חלב אורז, או כמעט כל נוזל שתוכלו לחשוב עליו.)
  •  125 גר' קמח. לגבי הקמח אני מתייחס פה לקמח לבן רגיל, אבל קמח מלא, או ערבוב קמחים שונים עובדים יפה מאוד. יש לקחת בחשבון שככל שהקמח מלא יותר יש להגדיל מעט את כמות הביצה.
  • 1 כף חמאה – או שמן או מרגרינה. אם אתם רוצים להכין גם קרפים מלוחים הרי שומן מהחי כגון שומן כבש או שומן אווז יעבדו נהדר.
  • 5 גר' מלח
  • 10 גר' סוכר

אופן הכנה ידני: מומלץ לנפות תחילה את הקמח לקערת הערבוב.

  • שמים את הקמח המנופה בקערת הערבוב, יוצרים גומה במרכזו ומפזרים את הסוכר והמלח.
  • במרכז הגומה שמים את הביצה וכ-1/3 מהחלב, מתחילים לערבב בעזרת מטריפה ומאחדים את החומרים מהמרכז כלפי הדפנות ולא להפך, מפני שדרך זה תמנע יצירת גושים. מוסיפים בהדרגה את שאר החלב ואת החמאה האגוזית – ראו הסבר בהמשך – או שומן אחר לבחירה.

***חמאה אגוזית: היא חמאה אשר מבשלים על חום בינוני עד אשר מוצקי החלב נפרדים מהשומן, ואז הם מתחילים לקבל צבע ענברי. לתופעה הזו קוראים מאייארד – יש האוהבים לכנות אותה גם קירמול – טעם החמאה משתנה למעט מתקתק, עם ריח אגוזי. להלן קישור העוסק ברטבים על בסיס חמאה שרופה.

אופן הכנה מכני – שימוש בבלנדר:

שמים את כל המרכיבים בכלי הקיבול של הבלנדר – כולל החמאה האגוזית ולמעט הקמח – מערבבים את התערובת למרקם חלק.

מוסיפים את הקמח בהדרגה. המרקם הסופי צריך להזכיר מרקם של שמנת לקצפת. 

נותנים לבלילה לנוח מעט כדי לשחרר את המתח שיצר הגלוטן הגלוטן בבלילה, ולמנוע מה"קרפ" להיות בעל מרקם אלסטי.

הכנת ה"קרפ":

1. במידה ומסיבה כלשהי הבלילה יצאה עם גושים אפשר לסנן דרך מסננת דקה, או בעזרת בלנדר (רלוונטי רק לבלילה שהוכנה באופן ידני) .

2. מומלץ להשתמש במחבת המיועדת ל"קרפ": מחבת עם דפנות נמוכים מאוד. למי שנמצאים רק בתחילת דרכם בהכנת קרפים מומלץ להשתמש במחבת בעל קוטר קטן. ככל שקוטר המחבת קטן יותר העבודה תהיה קלה יותר.

 3. את בלילת ה"קרפ" מוזגים תמיד לתוך מחבת חם – מחבת חם יאפשר הכנת "קרפ" דק יותר ובעל צבע יפה יותר – צד ההגשה לאורח יהיה תמיד הצד שהתבשל ראשון, מאחר וצבעו פחות חיוור .

 4. עד שתלמדו להפוך "קרפ" באוויר – שזה באמת לא מסובך – תשתמשו בכלי נוח להפרדת ה"קרפ" מהדפנות ולהפיכתו. מומלץ כלי דק, צר וגמיש, ועדיף מחומר שאינו שורט את המחבת מפני שרוב המחבתות המתאימות מצופות בטפלון.

5. בדרך כלל ה"קרפ" הראשון הוא "קרפ" הקרבה – הוא מקריב את עצמו למען שאר ה"קרפים" מפני שה"קרפ" הראשון לא תמיד יוצא טוב – הוא סופג את רוב שומני המחבת ולרוב נדבק וזה פרט חשוב, כי זה מראה לכם היכן המחבת צריכה יותר שימון או ניקוי חוזר לפני המשך- הוא גם זה שנותן לכם אינדיקציה על הכמות שצריך למזוג להשגת "קרפ" בעובי שתרצו. במחבתות מצופות בטפלון ודומיו הקרפ נוטה לא להידבק.

6. קל מאוד להקפיא "קרפים", ולא צריך ניילון הפרדה או נייר. פשוט מניחים אותם אחד על השני. אני מקפיא אותם בקבוצות של 10 ועוטף היטב בניילון נצמד או בשקית עם סוגר.

זהו הגיע הזמן להכין "קרפ"ים:

מי שהוא ימני יאחז את ידית המחבת ביד שמאל ולהפך.

כאשר המחבת חמה מאוד מוזגים את הבלילה למחבת – מתחילים מהדפנות, היד שמחזיקה את ידית המחבת מסובבת אותה כך שהבלילה מכסה את כל שטח המחבת בצורה אחידה. כאשר כל המחבת מכוסה ונשאר עודף בלילה במחבת ניתן להחזיר אותה לכלי ממנו מזגנו אותה. במידה וחסרה במחבת בלילה אפשר להוסיף מעט – בעזרת כלי כגון מרית, וניתן לנתק את שארית הבלילה שהתקרשה על דפנות המחבת. אחרי שנפטרנו מעודף הבלילה ניתן לתקן ולתת לקרפ צורת עיגול יפה.

מבשלים על אש בינונית – גבוהה עד קבלת גוון זהוב כהה. בעזרת מרית דקה וצרה הופכים את ה"קרפ" ומבשלים כ-30 שניות עד דקה נוספת. מעבירים לצלחת עד השימוש.

קרם פטיסייר:
מאחר ובקרפ מדלן ובקרפ סופלה אנחנו משתמשים בקרם פטיסייר כבסיס למילוי, הנה מעט מידע על הקרם פטיסייר 

הפטיסייר הוא קרם בסיסי ביותר וחשוב, מפני שהוא מהווה אבן בניין חשובה בעולם הקינוחים, כמו כן קל מאוד להלביש עליו טעמים שונים.

קרם בסיסי:

  • 10 חלמונים
  • 1 ליטר חלב
  • 250 גר' סוכר
  • 1 מקל וניל או 1 כפית של מחית וניל או תמצית וניל
  • 80 גר' קמח

הוראות הכנה:

מביאים את החלב, יחד עם הווניל, לכמעט לרתיחה. 

מערבבים את הסוכר עם החלמונים עד למרקם חלק ורק אז מוסיפים את הקמח – מאוד חשוב להוסיף את המרכיבים בסדר הנ"ל כי זה ימנע היווצרות גוש שלא נוח לעבוד איתו.

כאשר החלב כמעט על סף רתיחה מוסיפים אותו בהדרגה לתערובות הביצים תוך כדי הטרפה. מחזירים את התערובת (הקמח, החלמונים, הסוכר והחלב) לאש ובעזרת מטריפה מקציפים על אש בינונית עד לקבלת מרקם סמיך שמזכיר טחינה גולמית. לכל ליטר חלב זמן הבישול הוא בערך דקה מרגע רתיחה. מעבירים מיד לקערה גדולה לקירור.

מעט טיפים והערות על קרם זה:

  1. מי שידו לא משגת או לא יודע מה לעשות עם החלבונים שנשארו או מכל סיבה אחרת אינו רוצה להפריד ביצים, יכול להמיר את 10 החלמונים ב-5 ביצים שלמות, וזה עובד מצוין. אני יודע שבכתיבת מלים אלה אני אקבל ריקושטים מקולגות למקצוע – אבל זה עובד נהדר.
  2. אחרי שהבנתם את הרעיון אפשר להמיר את החלב במיץ תפוזים, בחלב סויה, חלב אורז, בקיצור כמעט בכל נוזל.
  3. את הקרם ניתר לשמור 4-5 ימים במקרר.
  4. את הקרם ניתן לערבב עם אין סוף מרכיבים: קצפת, מרנג, ריבות, שוקולד נמס, ממרח שוקולד… וכרגיל השמים הם הגבול.

ל"קרפ" מדלן:

לרוטב:

  • 500 מ"ל מיץ תפוזים (עדיף סחוט טרי)
  • סוכר לפי הטעם. אני אסביר בהמשך.
  • אופציונלי: 1 כוכב אניס, 2 ציפורן, ½ כפית תמצית או מחית וניל
  • קורנפלור – לפי הצורך

אופן הכנה:

שמים בסיר את מיץ התפוזים עם התבלינים (למי שרוצה), מביאים לרתיחה ומבשלים עד אשר חצי מהכמות הצטמצמה. מוסיפים סוכר לפי הטעם ומבשלים עוד כשתי דקות. בשלב זה בודקים את סמיכות הרוטב ובמידה והרוטב דליל מידי יש לעבות עם קורנפלור: יש לדלל את הקורנפלור במעט מיץ תפוזים או במים ולהוסיף בעדינות לתוך הרוטב כאשר הוא כל הזמן בנקודת רתיחה. מומלץ מאוד להשתמש במטריפה. כאשר מגיעים לסמיכות הרצויה מסננים מיד. שימו לב לכך שמפני שמגישים את המנה עם רוטב חם הסמיכות הנכונה נבדקת בהיות הרוטב חם. 

הערה: יש המעדיפים שלא להסמיך את הרוטב ואז מצמצמים אותו עד למרקם סמיך שנוצר באופן טבעי. יש לשים לב שכמות הרוטב המצומצם היא קטנה יותר ויש לבדוק את המתיקות.

למילוי:

  • קרם פטיסייר 8 כפות.
  • 2 כפות ריבת תפוזים .

אופן הכנה :

מערבבים את המרכיבים – ניתן כמובן להוסיף יותר או פחות לפי הטעם – כמו כן ניתן להחליף ריבה בריבת משמש וכו'…

הרכבת מנה:

מניחים את הצד היפה של ה"קרפ" (זה שנגע במחבת ראשון) על שולחן או קרש חיתוך, ממלאים במלית וסוגרים: אפשר לקפל לצורת מרובע, אפשר לגלגל, לקפל לחצי או לרבע עיגול, לפי בחירתכם. מפזרים אבקת סוכר על המנה ומחממים כ-8-12 דקות בתנור שחומם ל-180 מעלות.

מוזגים מעל את הרוטב החם או מניחים על הרוטב. מצורפות תמונות להמחשה.

ל"קרפ" סופלה:

ל-4 אנשים:

  • 4 "קרפ"ים
  • 200 גרם קרם פטיסייר (כ-1 כוס)
  • 100 גרם חלבון ביצה (חלבון מ-3 ביצים)
  • 2 כפות סוכר
  • אבקת סוכר לקישוט

אופן הכנה:

מחממים את התנור ל-180 מעלות.

מקציפים תחילה את החלבון: החלבון ייתן את תוצאה טובה כאשר יוקצף לרמה של מצנפת זקופה.

מומלץ – אך לא כלל ברזל – שעל החלבונים להיות בטמפרטורת החדר, וקערת הקצפה צריכה להיות נקייה משומן. מומלץ לעבור עליה עם מטלית ומעט חומץ או לימון.

את הקצפת החלבון נתחיל במהירות נמוכה ולאט לאט נגביר, כדי לרכך מעט את החלבון ולהקל על ההקצפה.

כאשר מרקם החלבון מגיע לקצף יציב מוסיפים את הסוכר בהדרגה וממשיכים להקציף עד אשר מרימים את המטריפה והקציפה יושבת עליה ביציבות. כשתראו עליה שובל שנראה כמו כובע ליצן זקוף על קצה המטריפה, זה הסימן שעבדתם נכון.

השלב הבא יהיה קיפול המרנג לבסיס כאשר שניהם בטמפרטורת החדר – מוסיפים את המרנג לקרם הפטיסייר ב2-3 שלבים, כאשר הערבוב יעשה מדפנות הקערה כלפי פנים, המטרה היא להבליע כמה שיותר מהר את המרנג לתוך קרם.

מניחים את ה"קרפ"ים על תבנית אפייה – על חצי ה"קרפ" מורחים בצורה אחידה כ-2 כפות מילוי ומקפלים לצורת חצי עיגול. בוזקים מעל סוכר ואופים כ-10 דקות בטמפרטורה של 180 מעלות.

מגישים מיד בליווי קצפת או פירות או רוטב לבחירה או קצת מהכל.